חץ - דיוק מסרים

חץ חצ

חילונים ציונים

0. אנחנו מבקשים לשים גבול אזרחי לדת, גבול שמדינה מציבה ואומרת: "לא משנה כמה דברים יפים יש בדת היהודית" אני הריבון ואני קובע על גבולות

1. כאשר מדברים על ערכים יש לדבר על ערכים אוניברסליים ולא לנכס אותם ליהדות כי זה יוצר עליונות יהודית, משהו שמזין פה בארץ את הלאומניות המסוכנת

2. דת היהודת מאפשרת להחזיר את הגלגל אחורה. ולא רק קדימה. לכן אסור להשאיר אזרחים בידיים של דת כגורם שולט בשום נושא.

3. זו לא זהות יהודית - זה זהות דתית 

כתבת "אינני דוחה את היותי יהודיה"
אמירה כזה שמה כהנחה שאם מישהו לא נוהג כמוך ולא משתמש בדת היהודית הוא דוחה את היותו יהודי.

וזו אמירה של הצד השני שהמון חילונים עימצו. אמירה כזו היא פוגעת ומסכנת את החילונים אתאיסטים.
אנחנו יהודים לפי לאום.
אם את מכירה בלגיטימיות אתאיסטים להחשב יהודים לפי לאום, כל אמירה המקשרת בין דת להיותו אדם יהודי היא אסורה וממש מסוכנת, היא משרתת נרטיב של הצד המשיחי הנוראי שבסופו של דבר יביא לפוגרומים נגדינו.

4. דברים רעים בדת היהודית

אפשר לטעון שחלק מהדינים אינם מעשיים כיום, שחלקם נכתבו למציאות היסטורית אחרת ושפוסקים מאוחרים העניקו להם פרשנויות מצמצמות. כל זה חשוב להבנת ההיסטוריה ההלכתית. עם זאת, העובדה שדין אינו מיושם כיום אינה הופכת את תוכנו המקורי למוסרי. כשקובעים ש״מה שהרמב״ם והשולחן ערוך קבעו זאת היהדות״, צריך להתמודד גם עם הדברים האלה ולא להציג את המסורת הפרשנית כאילו היא פתרה את הקשיים שבמקרא.

4.1 הרמב״ם פוסק שמלחמת שבעת העממים ומלחמת עמלק הן ״מלחמת מצווה״. אם העמים האלה אינם מקבלים את תנאי השלום והכניעה, הוא פוסק: ״אין מניחין מהם נשמה״. כלומר, השמדה מלאה של אוכלוסייה מוגדרת מוצגת כחובה הלכתית. הרמב״ם אף מונה מצווה ״להחרים שבעה עממין״ וכותב שמי שיכול להרוג אחד מהם ואינו הורגו עובר באיסור. אמנם הרמב״ם מוסיף ששבעת העממים כבר אבד זכרם, ולכן הדין אינו מעשי לגביהם בתקופתו, אך הוא אינו מבטל את העיקרון המוסרי אלא מקבל אותו כהלכה. משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳, ד׳-ה׳; ו׳, א׳-ד׳.

4.2 הרמב״ם מקבל גם את מוסד העבדות. הוא פוסק שאפשר לקנות אדם כעבד, להעבירו בירושה ולהחזיק בו כרכוש. הוא כותב שמבחינת הדין ״מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך״, ורק לאחר מכן ממליץ שמכוח ״מידת חסידות ודרכי החכמה״ ראוי לנהוג בו ברחמים. כלומר, היחס האנושי מוצג כהמלצה מוסרית שמעבר לדין, בעוד שהבעלות על אדם ועבודת הפרך נשארות מותרות הלכתית. משנה תורה, הלכות עבדים ט׳, ח׳. (Sefaria⁠)

4.3 השולחן ערוך פוסק שאישה פסולה לעדות בבית דין משום שהיא אישה. הפסלות אינה תלויה בהשכלתה, ביושרה, בהיכרותה עם המקרה או בכשירותה להבין את העובדות. אפילו כאשר אין עדים גברים זמינים, עצם היותה אישה מונע ממנה לשמש עדה כשרה בדין הרגיל. שולחן ערוך, חושן משפט ל״ה, י״ד. (Sefaria⁠)

4.4 גם היחס ללא-יהודים אינו מסתכם בפרשנות הומנית של המקרא. בשולחן ערוך נפסק ביחס לקבוצות מסוימות של לא-יהודים: ״אין מסבבין להם המיתה, ואסור להצילם אם נטו למות״. כלומר, אין להרוג אותם באופן פעיל, אך גם אין להצילם מסכנת מוות. אמנם פוסקים מאוחרים צמצמו מאוד את תחולת הדין, בין היתר בטענה שהוא מתייחס לעובדי אלילים בתקופה עוינת ולא לכל אדם שאינו יהודי, אך הניסוח המקורי מופיע בתוך השולחן ערוך עצמו. שולחן ערוך, יורה דעה קנ״ח, א׳. (Sefaria⁠)

4.5 השולחן ערוך משמר גם את הדין שלפיו אדם שאנס נערה בתולה עשוי לשאת אותה לאישה, בתנאי שהיא ואביה מסכימים. האנס אינו רשאי לגרשה בניגוד לרצונה, אך ההלכה עדיין מציבה נישואים לאנס כאפשרות משפטית להסדרת האונס, ואף קובעת שאין הוא חייב לתת לה כתובה רגילה. שולחן ערוך, אבן העזר קע״ז, ג׳. (Sefaria⁠)

4.6 הרמב״ם פוסק גם שמעמדו של ילד כממזר יכול להיקבע לפי נסיבות יחסי המין שמהם נולד, בין שהמעשה נעשה ברצון ובין שנעשה באונס. הילד עצמו לא עשה דבר, אך הוא נושא מעמד הלכתי שעובר גם לצאצאיו ומגביל מאוד את אפשרויות הנישואים שלו. משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ט״ו, א׳. (Sefaria⁠)