חזון למדינת ישראל: יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית

בס"ד

חזון למדינת ישראל: יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית
ד"ר משה גולדשטיין 
ירושלים
תשרי תשפ"ו – 10/2025 – גרסה א'
ניסן תשפ"ו – 03/2026 – גרסה ב'

תקציר

נחתם הסכם לשיחרור החטופים שהיו בידי הארגון הטרוריסטי הרצחני חמאס, וסיום המלחמה. ברור לי שכל חזון לעתיד טוב יותר למדינת ישראל לא יכול לבוא לידי מימוש בלי החזרת כל החטופים, בלי סיום המלחמה, וגם בלי אסטרטגיה ל-"יום שאחרי", שכלולה בתכנית השלום של הנשיא דונלד טראמפ. 
במסמך זה אני מציג בפניכם את חזוני לעתיד מדינת ישראל טובה יותר, מתוקנת יותר, שחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה הפלסטיניים.
דורי דורות של יהודים, מלפני אלפיים שנה ועד תש"ח, התפללו וחלמו בחזרתם לארץ ישראל, ארץ מולדתם ההיסטורית והרוחנית. עד הקמת התנועה הציונית, בשנת 1897, החלומות האלו היו חלומות מופשטים שרק באחרית הימים היו אמורים להתגשם כמעשה אלוהי. פעילי התנועה הציונות לקחו את גורלו של העם היהודי בידיהם ורק חמישים שנים לאחר מכן הם מימשו את הנבואה של הרצל "אם תרצו - אין זו אגדה", והקימו את מדינת ישראל כמימוש השאיפות להגדרה עצמית לאומית של העם היהודי בארצו מולדתו – של העם היהודי כולו, על כל גווניו וזרמיו האידאולוגיים והתאולוגיים כאחד.    
עם הקמת המדינה, מייסדיה הבטיחו בטחון, שלווה, חופש ושוויון לכל אזרחיה, יהודים ולא יהודים כאחד. כלומר, מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית-דמוקרטית ודמוקרטית-יהודית. היום יש מי ששואפים להוריד את אחד משני המרכיבים האלה, שהם החרכים באותה מידה למהותה הערכית והמעשית של המדינה. יש כאלה ששואפים להוריד את המרכיב הדמוקרטי ולהשאיר רק את המרכיב היהודי וכך להפוך את המדינה ללא שוויונית, דמוקרטיה ליהודים בלבד. לעומתם, יש מי ששואפים להוריד את המרכיב היהודי ולהשאיר רק את המרכיב הדמוקרטי וכך להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית בעלת ערכים אוניברסליים בלבד, ללא קשר עם שורשיה היהודיים של המדינה, וללא קשר לעמיות היהודית שמאפיינת את האחדות בין כל מרכיבי העם היהודי בארץ ובתפוצות. 
צמד המילים "יהודית-דמוקרטית" מבטא יחידה סמנטית אחת שמשמעותה היא מהותה של המדינה. לכן, להבטחת עתיד קיומה של המדינה, אסור בשום פנים ואופן לפרק את צמד המילים "יהודית-דמוקרטית". משמעות פירוקו היא ביטול הלגיטימציה המהותית של המדינה. 
לכן, במסמך זה אני פורש את החזון שלי למדינת ישראל לעתיד לבוא, והוא: 
הקמה מחדש של המדינה בהתאם לחזון מייסדיה, הבא לידי ביטוי במסמך המכונן שלה – מגילת העצמאות. 
בנייה מחדש של מערכת השילטון על מנת להבטיח שילטון דמוקרטי תקין ויציב; כלומר, שינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית ולא ריכוזית-מפלגתית, בדומה לשינוי שיטת הממשל שהוצע על ידי המכון למחשבה ישראלית, והפרדה מוחלטת בין שלוש רשויות השילטון עם כל האיזונים והבלמים הנדרשים. למעשה, שני דברים אלה לא קיימים היום במדינה. 
הפרדה בין האורתודוקסיה והמדינה, מה שיבטל את המונופול האורתודוקסי ויעניק שוויון מלא לכל זרמי יהדות זמננו, וייתן לכל אזרח חופש בחירה בכל מה שקשור לאמונתו, אורח חייו, וכו' – חופש דת וחופש מדת. 
שוויון בזכויות וגם בחובות, מה שימנע את המצב האבסורדי שנהוג היום, שיש מגזר מסוים שמקבל זכויות, אפילו זכויות יתר, ולא מוכן למלא את כל חובותיו האזרחיים (במיוחד, גיוס לצה"ל). 
בנייה מחדש של מערכת החינוך כך שיוענק לדור העתיד חזון וערכים משותפים לכולם, שיגרום לבניית אטוס לאומי משותף, נרטיב משותף,  לכל האזרחים, – זהות ישראלית, מה שהרב יונתן זקס קורה ברית חברתית,  לצד השכלה כללית לכל, חינוך ערכי פרטיקולרי לכל המגזרים, יהודיים ולא יהודיים. למימוש האטוס הלאומי המשותף הנ"ל, הכרחי לשלב בתכנית הלימודים תכנים המדגישים את כבוד האדם הנברא בצלם וכבוד השוני שבאחר, המופיעים במגילת העצמאות, ובהגותם של הרב אברהם יהושוע השל, הרב יונתן זקס, א.ד. גורדון, ואחרים.
חזרתה של התפישה הסוציאל-דמוקרטית, המעודדת שוויון חברתי-כלכלי וסולידריות בין מרכביה השונים של החברה, וששמה במרכז את האדם, ולא רק את ההון. כל זה, ללא ביטול היוזמה הפרטית שמאפיינת כלכלה דינמית ופורצת דרך. למעשה, מבחינה חברתית-כלכלית, אני הייתי רוצה לראות שבמדינת ישראל ימומש מה שמכונה "המודל הסקנדינבי". 
ניהול הקרקעות והדיור יצטרכו לעבור שינוי מהותי מהסוג שאני מציע במסמך זה, כך שהדיור יהיה בר השגה לאוכלוסייה הצעירה (זוגות צעירים וכו') וגם לאוכלוסייה שאיננה בעלת אמצעים. 
כל הנ"ל יגרום ללכידות לאומית-פנימית ולשלום לאומי-פנימי, מה שיאפשר לכל אזרח במדינה להרגיש את הנוכחות (כדברי א.ד. גורדון) שלו במדינה משלו והנוכחות של המדינה וערכיה בכל אחד ואחת מאזרחי המדינה, בפרפרזה לפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (ספר שמות כ"ה:ח').
אתגר השלום: לאחר השגת הלכידות והשלום הלאומיים-פנימיים הנ"ל, נהיה מוכנים באמת לאתגר השלום עם כל העולם הערבי-מוסלמי ועם הפלסטיניים, שגם מהם אני מצפה לטרנספורמציה הלאומית-פנימית הדרושה כדי שיהיו מוכנים לכבד את שונותנו, ולקבל את עצם קיומנו כאן בארץ אבותינו, ליד מדינתם שתקום בעתיד ליד מדינת ישראל ובשיתוף פעולה פורה בין שתיהן. 

תוכן עניינים
1. מוטיבציה 
2. מבוא
מה זאת היהדות? שורשיה ותגובותיה למודרנה
היהדות הרפורמית
האורתודוקסיה המודרנית
היהדות הקונסרבטיבית (יהדות מסרותית)
היהדות המתחדשת (Reconstructionist)
הציונות הקלסית
הציונות הדתית
היהדות החרדית
סיכום המבוא
3. ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית 
מדינה דמוקרטית
מדינה יהודית
הימנון המדינה
4. בחירות ושילטון
הזכות לבחור והזכות להיבחר
הצעה לשיטת בחירות ושיטת ממשל חדשות
5. דת ומדינה
המדינה היהודית כמסגרת מדינתית
מונופול הרבנות הראשית והכפייה הדתית
השבת
בעיית הניידות בשבת
הכשרות
הצעה לשינוי במערך הכשרות ................................................................................ 21
חותמת/חותמות כשרות ...................................................................................21
מחיר המוצר ללקוח ........................................................................................ 21
יתרונות השיטה המוצעת ................................................................................. 21
הכשרות ככפייה דתית? .................................................................................. 22
הכשרות במוסדות ציבוריים .............................................................................. 22
בית חולים .............................................................................................. 22
מאושפזים ........................................................................................ 22
מבקרי מאושפזים .............................................................................. 23
אנשי צוות ......................................................................................... 24 
בסיס צבאי, מוסד אקדמי, בית ספר, מתנ"ס .................................................. 24
הצעה לשיטה אלטרנטיבית .............................................................................. 24
הצעה לכשרות של מוצרי מזון מיובאים .................................................................... 25
מקומות בילוי שפתוחים בשבת וסוגיית הכשרות

נשואין וגירושין
גיור
6. סוציאל דמוקרטיה
ה-"מודל הסקנדינבי" והצעה לאמצו בישראל
הצעה לניהול מחדש של הקרקע כמנוף לדיור בר השגה
7. הישראליות המאחדת
שאלות זהות ברמה הפרטית, המשפחתית והקהילתית
שאלות זהות ברמת החברה בכללותה, ברמת הישראליות המאחדת
חברת הברית כאמצעי ליצירת זהות ישראלית מאחדת
חברת ברית תצמח משינוי מהותי במערכת החינוך הישראלית

8. סוגיית השלום הישראלי-פלסטיני
חברת הברית כמנוף ליצירת תנאים לשלום ישראלי-פלסטיני
9. סיכום

1. מוטיבציה

כיום, למרות המלחמה, מדינת ישראל שסועה ומפולגת עד כדי שנאה הדדית תהומית. זה קורה למרות שבשבועות מייד אחרי טבח ה-7/10 הייתה הרגשה של סולידריות וערבות הדדית בין כל חלקי העם (יהודים ולא יהודים, דתיים ולא-דתיים, אשכנזים ועדות המזרח), שלא נראו במשך הרבה זמן. בדומה למה שקרה לפני אלפיים שנה, בתקופת הבית השני, השסע, הפילוג והשנאה יכולים להביא לחורבן הבית השלישי, בית שבו כולנו גרים. כל אחד מהמחנות פועל במצב של "אנחנו" מול "הם", מה שגורם לחוסר אמון הדדי ולשנאה הדדית. ברמת העם הוכחנו שמסוגלים להיות סולידריים אחד עם השני ולדאוג אחד לשני, ולדאוג ביחד לבית המשותף שבו אנחנו חיים. הוכחנו שהערבות ההדדית הזאת אפשרית גם בין אנשים בעלי דעות או רקעים שונים והפוכים. חייבים למצוא את הדרך לערבות ההדדית ולסולידריות, גם בזמנים שאינם זמני חירום. חייבים למצוא את הרובד המשותף בין כולנו, בין יהודים לבין עצמם, בין לא יהודים לבין עצמם ובין יהודים ללא יהודים. 
בהמשך אני אנסה להביע את חזוני למדינת ישראל יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית שבמסגרתה לכל אחד ואחת יהיה רובד זהותי מבוסס על  המורשת התרבותית-מגזרית שלו/שלה, תוך כיבוד השוני שבחברה בה כולנו (יהודים ולא יהודים, דתיים ולא דתיים, וכו') חיים. בו זמנית, כולנו זקוקים להרגשת שייכות לרובד זהותי מאחד, מעל הרבדים הזהותיים שמאפיינים כל קבוצה וקבוצה בחברה הישראלית: הישראליות. החזון שאני אציג בהמשך מכוון למטרה זו. 

2. מבוא

מה זאת היהדות? שורשיה ותגובותיה למודרנה
לפי הסיפור התנכ"י, ישנם שלושה רגעים מכוננים של בני ישראל כעם ולא רק כאוסף של שבטים: (א) הרגע המכונן של עם ישראל כלאום חופשי - יציאת מצרים; (ב) הרגע המכונן של עם ישראל כלאום בעל תרבות והשקפת עולם ייחודית משלו, ואמונה באל אחד, פרטיקולארי ואוניברסאלי כאחד - מתן תורה בסיני; (ג) הרגע המכונן של עם ישראל כלאום חופשי בארץ משלו - הכניסה לארץ כנען/ארץ ישראל לאחר 480 שנות גלות במצרים ו-40 שנות נדודים במדבר.
זה אומר שהיהדות כציביליזציה של עם ישראל (כפי שמכנה אותה הרב מרדכי מ. קפלן) היא שילוב ייחודי של שלושה מרכיבים:
עם ישראל (העמיות היהודית – Jewish Peoplehood), תורת ישראל (כתרבות היהודית על כל גווניה והיבטיה, המתפתחת ומשתנה לאורך הדורות, ושהדת וההלכה הן רק חלק ממנה), וארץ ישראל. 
בעקבות חורבן הבית השני והגליית רוב היהודים לכל קצוות תבל, עד הדורות האחרונים, המרכיב של  ארץ ישראל נשאר כחלום לחזרה אליה. החלום הזה מצא את ביטויו בתפילות, בלי ניסיון לממש אותו בפועל עד שהמשיח יבוא – החזרה לארץ ישראל הייתה חלום שהיה חייב להתגשם כמעשה ידי אלוהים ולא כמעשה ידי אדם. במשך כל התקופה ההיא, תורת ישראל, כתרבותו של העם היהודי, על כל משמעותיה, הפכה להיות המרכיב העיקרי מבין השלושה הנ"ל, שאפשר את הקיום של מה שעמוץ עשהאל מכנה "היקום היהודי", שכל קהילה בו הייתה מעין "פלנטה" נפרדת, מעין בועה ווירטואלית שהתקיימה כמעט במנותק מהסביבה הלא יהודית שלידה היהודים חיו. במשך כל התקופה הנ"ל היהודים חיו כגוף זר ולא רצוי. בכל זאת, הייתה אינטראקציה עם הסביבה הלא-יהודית, מה שגרם לאימוץ מרכיבים תרבותיים לא יהודיים לתוך אורח החיים והזהות היהודיים. כך נוצרו קהילות יהודיות בעלות אופי מקומי, מבחינת מסורת, שפה, מוסיקה, אוכל, ביגוד, שירה, סיפורת, הגות, השקפות עולם דתיות, ועוד. 
בעקבות המהפכה הצרפתית, אירופה המרכזית והמערבית נכנסו לתקופת ההשכלה והאמנציפציה, שבעקבותיה נוצרו מדינות לאום דמוקרטיות-ליברליות שהעניקו לכל אזרחיהן, כולל היהודים, שוויון, זכויות אזרח וכו'. ההתפתחות ההיסטורית הדרמטית הזו גרמה להתנפצות הבועות הווירטואליות שבהן היהודים נהגו לחיות עד אז – פתאום היהודים, כפרטים, יכלו לחיות ככל אזרח בתוך חברות לכאורה פתוחות ושוויוניות. פתאום היהודים יכלו להיות חלק מהחברה והתרבות של המדינות שבהן הם חיו. אותן חברות לא הסתפקו בזה אלא דרשו למעשה שהיהודים יוותרו על זהותם הייחודית והנפרדת אם ירצו להיות אזרחים שווים במדינותיהם; מזה הביטוי הידוע של משה מנדלסון "תהיה יהודי בביתך ואדם בצאתך". 
בעקבות התפתחויות אלו, הופיעו מספר תגובות הגותיות ומעשיות למשבר הזהותי שהמציאות הזאת גרמה. השוני בין התגובות השונות התבטא באופי התייחסותן לכל אחד משלושת המרכיבים שעליהם פתחתי את דיוני: עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל. בפסקאות הבאות אתייחס לתגובות אלו.
היהדות הרפורמית
תפישת הזרם הרפורמי הקלסי, שהופיע בגרמניה במאה ה-19, הייתה שהיהודים אינם עם אלא עדה דתית שחבריה הם חלק מהעם הגרמני. כחלק מתפישה זו, הוצאה מסידור התפילה כל התייחסות לחזרתו הגאולתית של העם היהודי לארץ ישראל. המצוות בין אדם לחברו והחזון האוניברסלי של היהדות תפסו עדיפות יחסית למצוות שבין האדם למקום, שהפכו להיות שייכות לחופש הבחירה של הפרט כישות אוטונומית. רוב תפילותיהם היו בגרמנית (השפה המקומית שבתוכה הם חיו). כלומר, בתפישה של הזרם הרפורמי הקלסי, המשולש עם-תורה-ארץ התפרק כך שהמרכיב של עם ישראל והמרכיב של ארץ ישראל הפסיקו להיות רלוונטיים. לקראת סוף המאה ה-19 מרכז הפעילות של היהדות הרפורמית עבר לארה"ב בה כל העקרונות הנ"ל פורסמו בשנת 1885 במסמך שנקרא "פלטפורמת Pittsburg". בהתאם לעקרונות אלו, הזרם הרפורמי הקלסי היה אנטי-ציוני. כחמישים שנה לאחר מכן, בשנת 1937, ב-"פלטפורמת Columbus" הזרם הרפורמי שינה באופן משמעותי את תפישותיו יחסית למה שהוכרז ב-1885. בפלטפורמה החדשה הוכרז על היהודים כעם השואף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הוכרז על תמיכתם בתנועה הציונית, והוכרז על שימת דגש מסוים בטכסים וערכים יהודיים מסורתיים. כלומר, בתפישת הזרם הרפורמי שלאחר 1937, המרכיב של עם ישראל והמרכיב של ארץ ישראל חזרו להיות רלוונטיים והוחזרו למשולש עם-תורה-ארץ. חשוב להדגיש שהיהדות הרפורמית הינה יהדות לא-הלכתית שבמרכזה האוטונומיה של הפרט בבחירת מחויבותו למצוות בין אדם למקום, ולאורח חייו היהודיים. 
האורתודוקסיה המודרנית
ראשית האורתודוקסיה המודרנית, בגרמניה של המאה ה-19. בעקבות הרב שמשון רפאל הירש, תפישתו המרכזית של זרם זה היא "תורה ודרך ארץ". כלומר, מחויבות להלכה ולמסורת תוך השתלבות בעולם המודרני ובחברה בה היהודים חיו. באורתודוקסיה המודרנית המשולש עם-תורה-ארץ כולו רלוונטי לתפישותיו, כפי מה שהיה מקובל קודם, תוך התנגדות נחרצת לציונות ושאיפותיה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אם הזמן, האורתודוקסיה המודרנית הפכה לציונית. 
היהדות הקונסרבטיבית (יהדות מסורתית)
ראשית היהדות הקונסרבטיבית, בגרמניה של המאה ה-19, כפילוג מהתנועה הרפורמית. לקראת סוף המאה ה-19 מרכז הפעילות של היהדות הקונסרבטיבית עבר לארה"ב. תפישת הזרם הקונסרבטיבי היא שהיהודים הם עם המחויב להלכה ולמסורת היהודית, שמתפתחות ומשתנות בהתאם למקום ולזמן; בגלל זה הסיסמה הידועה "Tradition and Change". העברית היא שפת התפילה, ארץ ישראל היא חלק מרכזי בהשקפת עולמם. הזרם הקונסרבטיבי, מראשיתו ועד היום, הוא ציוני. כלומר, המשולש עם-תורה-ארץ כולו רלוונטי לתפישתו, בהתאם להשקפתו שהיהדות היא תרבותו של העם היהודי.  ראוי לציין שזרם זה נקרא בישראל "התנועה ליהדות מסורתית".
היהדות המתחדשת (Reconstructionist)   
ראשית היהדות המתחדשת, בארה"ב של המאה ה-20, כפילוג מהתנועה הקונסרבטיבית, בעקבות תפישתו של הרב מרדכי מ. קפלן, שרואה את היהדות כציביליזציה הדתית של העם היהודי, המתפתחת ומשתנה לאורך ההיסטוריה, ושכל דור יוצר מחדש (reconstruct) את אורח חייב ותפישותיו היהודיות בהתאם למקום ולזמן שבו אותו דור חי, תוך לקיחת השראה מהמקורות היהודיים (הלכתיים ואחרים) בהתאם לאמרה הידועה של קפלן  “The past has a vote, not a veto”. בגישה זו ליהדות, המשולש עם-תורה-ארץ נשמר בהתאם לתפישה של ההתפחות והתחדשות מתמדת של היהדות בכל דור ודור. מונח מרכזי בתפישה זו ליהדות הוא העמיות יהודית (Jewish Peoplehood) שמשמעותה השתייכות עמוקה של כל פרט יהודי לעם היהודי. אצל קפלן, גם ארץ ישראל והתרבות היהודית על כל גווניה, נתפשות כמרכז של הקיום היהודי.    
הציונות הקלסית
ראשית הציונות הקלסית, במדינות דוברות גרמנית ומזרח אירופאיות, של המאה ה-19. בדומה לעמי אירופה, שהשיגו הגדרה עצמית במדינות לאום דמוקרטיות וליברליות,  מטרתה של הציונות הקלסית הייתה להשיג לעם היהודי אוטואמנציפציה (שחרור עצמי), מונח שנטבע על ידי משה פינסקר בספרון הידוע שלו. לפי תפישתה של הציונות הקלסית, העם היהודי היה זקוק למדינת לאום דמוקרטית וליברלית משלו, במולדת ההיסטורית שלו, ארץ ישראל. השינוי המהפכני שהציונות הציעה ליהודים היה לאפשר לעם היהודי לחיות חיים של עם חופשי בארצו, ולהשתחרר מהגלותיות. למעשה, עם השחרור מהגלותיות, הציונות הקלסית רצתה להציע לעם היהודי מעין יציאת מצריים שנייה שתגרום להיווצרות של יהודי חדש, חופשי, קשור לארץ אבותיו הקדמוניים ולסיפורי התנ"ך הקשורים אליה, תוך ניתוק מהתרבות היהודית הגלותית שבמרכזה ההלכה והמסורת שהתפתחו בגולה. הציונות רצתה גם לעודד את היהודי החדש לחזור לעבודת האדמה בארצו במקום העבודה הבורגנית שהיהודים התרגלו אליה באירופה בתקופה המודרנית. כלומר, הציונות הקלסית הציעה פירוק מסוים של המשולש עם-תורה-ארץ – היהודים הם עם שחוזר לארץ מולדתו אחרי אלפיים שנה ומקים מדינת לאום דמוקרטית וליברלית משלו, ומתנתק מעברו התרבותי הגלותי תוך התחלה מחדש של חייו התרבותיים,  שהקשר העיקרי עם היהדות כתרבות הוא לידה מחדש של השפה העברית כשפה יומיומית ושימושה כאמצעי ביטוי ליצירת ספרות, שירה, וכו', במציאות החדשה שהציונות אפשרה, וחזרה לתנ"ך ולסיפוריו שמקשרים את העם לארץ ישראל הממשית. תפישה זו של היהדות היא מחולנת, בה תכנו של המרכיב "תורה" במשולש עם-תורה-ארץ משתנה לחלוטין – ההלכה והאמונה באלוהים נעלמות. 
הציונות הדתית
ראשית הציונות הדתית, בהתחלת המאה ה-20. היא נוסדה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס, בשם "תנועת המזרחי". למעשה היא התחילה כפילוג מהיהדות החרדית באירופה המזרחית. אם הזמן התפתחו מספר תת-זרמים, יותר או פחות חרדים בהסתכלותם לתרבות המודרנית המערבית. לניתוח רחב של כל תת-הזרמים של הציונות הדתית בימינו, ראה מאמר מאת אמנון שפירה. באופן כללי, המשולש עם-תורה-ארץ נשמר, כשההבדלים בין תת-הזרמים השונים קשורים להתייחסותם לתרבות ולהשכלה המערבית המודרנית (דמוקרטיה הליברלית, מדע, וכו'), לקדושת הארץ ולפירוש ההלכה והמצוות וההקפדה עליהן.     
היהדות החרדית
לעומת האורתודוקסיה המודרנית, שעם הזמן הפכה לציונית, וגם לעומת הציונות הדתית על כל מגוון דעותיה והשקפותיה, היהדות החרדית, שגם היא תגובה למהפכת ההשכלה והליברליזם שניפצו את הבועה הווירטואלית הסגורה שבה היהודים חיו עד אז, התנגדה בחריפות להתפתחויות האלה ולכל התגובות האחרות שהתייחסתי אליהן דלעיל; ראה ספר מאת פרופ אביעזר רביצקי על הנושא. עד היום הזה היהדות החרדית, על כל פלגיה, היא אנטי ציונית ואנטי תרבות והשכלה מערבית מודרנית, באופן נחרץ ביותר. מבחינת המשולש עם-תורה-ארץ, היא שומרת על התפישות היהודיות מלפני מהפכת ההשכלה והמודרנה. בגלל תפישתם השמרנית והמסתגרת, הם מתנגדים נחרצות לפילוסופיה המערבית; גם הם מתנגדים נחרצות ללימודי חול ("ליבה") במערכת החינוך שלהם. במשך כל שנות קיומה של המדינה, היהדות החרדית מסרבת להשתלב בחברה הישראלית ולהרגיש חלק ממנה. הסיבה לכך היא שמבחינת היהדות החרדית מדינת ישראל אינה מדינה יהודית לגיטימית – לטענתם, המדינה הוקמה על ידי יהודים שהתנתקו מהיהדות המסורתית במקום לחכות שהמדינה תקום על ידי שליחו של אלוהים עלי אדמות – משיח בן דוד. בגלל תפישה עקרונית זו היהדות החרדית, ברובה, מתנגדת נחרצות שהצעירים שלה ישרתו בצה"ל במקום (או בנוסף ל-) הלימוד בישיבות. זאת הסיבה האמיתית לדרישותיהם להעביר בכנסת חוק לאי גיוס בחורי ישיבה, בטענתם המופרכת שלימוד תורה מציל את עם ישראל ושקול לשירות בצה"ל. 
סיכום המבוא
לפי מה שנאמר במגילת העצמאות, מדינת ישראל הוקמה כמדינת העם היהודי, שחוזר לארצו לאחר גלות של אלפיים שנים, ושתתנהל בהתאם לחזונם של נביאי ישראל. בנוסף לזה, כוונת מגילת העצמאות הייתה גם שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית וליברלית, בדומה למדינות הלאום שבעולם המערבי, בהן יש שוויון מלא בין כל האזרחים בלי הבדל גזע, דת, מין, וכו'. 
ההגדרה הזאת משאירה את המונחים "יהודית" ו-"דמוקרטית" עמומים, עוד יותר הצמד "יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית". על העמימות הזאת אקדיש את הדיון שבהמשך, ואחריו אני אתייחס למשמעותו של המונח "ישראליות" כרובד זהותי מאחד לכל החלקים השונים של החברה הישראלית.

     
3. ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית : דמוקרטית-יהודית

כפי שאמרתי דלעיל, העם היהודי היום, בישראל וגם בעולם, מורכב מריבוי דעות, זרמים, השקפות, ואורחות חיים, שהופיעו בתגובה למהפכת ההשכלה והמודרנה, וכל אחד שם דגש אחר על כל אחד משלושת המרכיבים של המשולש עם-תורה-ארץ, וגם כיחידה מושגית אחת. הגיע הזמן שאופי המדינה יוגדר באופן חד-משמעי כדי שלכל היהודים, על כל זרמיהם בארץ ובעולם, וגם לכל אזרחיה, יהודים ולא יהודים כאחד, יהיה ברור במה מדובר כאשר אנחנו אומרים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ושכל אזרחיה הם ישראלים. הגדרה ברורה כזאת תאפשר לכל יהודי, בארץ ובעולם, להסתכל על מדינת ישראל, על כל משמעותיה, כחלק אינטגרלי של הזהות שלו. הסתכלות ברורה כזאת גם תאפשר לאזרחים ישראלים לא יהודים להרגיש השתייכות אליה ושהיא תהיה גם חלק מזהותם. חשוב לא פחות להגדיר למה אנחנו מתכוונים עם המונח "ישראליות", שעליו נדון בהמשך.  
מדינה דמוקרטית 
למה אנחנו מתכוונים עם המונח "דמוקרטית"? האם כוונתנו לשילטון הנבחר על ידי רוב האזרחים, ללא מעצורים וללא איזונים ובלמים? האם כוונתנו היא למדינה שתתנהל בהתאם לעקרונות הליברליזם, כפי שנקבע במגילת העצמאות? כלומר, מדינת ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית בה החרות, הצדק, השלום והשוויון הגמור בין אזרחיה, יהיו ביסודות שלה - מדינה מבוססת על עקרון חופש הביטוי, עקרון הצדק החברתי, עקרון חופש העיסוק, עקרון חופש ההתאגדות והמחאה, עקרון ההפרדה בין הרשויות, עליונות שלטון החוק. למעשה, כל אלה נובעים מעקרון השוויון בין כל בין האדם, כי האדם נברא בצלם אלוהים, כפי שנקבע בסיפור הבריאה, בספר בראשית - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ...". 
מדינה יהודית 
למה אנחנו מתכוונים עם הביטוי "מדינה יהודית"? האם הביטויים "מדינת היהודים" ו-"מדינה יהודית" שקולים במשמעותם?  האם כוונת הביטוי "מדינה יהודית" היא "מדינת העם היהודי" (או "מדינת היהודים")? האם כוונתו של הביטוי הנ"ל היא "מדינת ההלכה היהודית" או "תיאוקרטיה יהודית"? מערכת החינוך הישראלית, על כל זרמיה, חייבת ללמד את משמעותה של היהדות כהשקפה תרבותית-חווייתית רב-דורית, פרטיקולרית יהודית וגם אוניברסלית כלל אנושית. הדור הצעיר חייב להפנים שיהדותו היא הרבה מעבר לדת ופולחן. לצערי, משרד החינוך נכשל במשימה החינוכית החשובה הזאת. 
אם מדינת ישראל תוגדר כמדינה יהודית בלבד, למעשה דמוקרטיה ליהודים בלבד, ולפי ההגדרה ההלכתית האורתודוקסית של מי הוא יהודי, היא לא תהיה דמוקרטית - כל העקרונות של הדמוקרטיה הליברלית לא יהיו תקפים בה בכלל. 
אם היא תוגדר כמדינה דמוקרטית ליברלית בלבד, במנותק מסיבת היסוד שלה, להיות מדינת העם היהודי, לדעתי לא תהיה לה זכות קיום. 
משמעות הדבר היא שהצמד יהודית-דמוקרטית לא ניתן לפירוק, ליהודית בלבד או לדמוקרטית בלבד, כי לפי המסמך המכונן של מדינת ישראל, מגילת האמצעות, המדינה נוסדה להיות אתנו-דמוקרטיה וגם ליברלית. לפרק אותו יהיה בסתירה למגילת האמצעות, בה משתמע בפירוש שמדינת ישראל תהיה מדינת העם היהודי ודמוקרטיה ליברלית - אי אפשר להפריד בין שני המונחים האלה כי ביחד הן מהות קיומה של מדינת ישראל.
מערכת החינוך הישראלית, על כל זרמיה, חייבת ללמד חשיבה ביקורתית דמוקרטית-ליברלית על מנת שהדור הצעיר יפנים את משמעותה של אזרחות מודעת במדינה יהודית דמוקרטית-ליברלית וסוציאל דמוקרטית (ראה בהמשך). לצערי, משרד החינוך נכשל במשימה החינוכית החשובה הזאת.
הימנון המדינה 
"התקווה" היה הימנון התנועה הציונית בטרם הקמתה של המדינה. ההמנון מבטא את תקוותיו וחלומותיו של העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות, לחזרה לציון ולחיות כעם חופשי בארצו ההיסטורית. כידוע, עם הקמת המדינה הימנון התנועה הציונית הפך להימנון המדינה. ההימנון מבטא את שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי, אבל, 20% מאזרחי המדינה הם ישראלים לא-יהודים. אנחנו לא יכולים לצפות שהם יזדהו עם המסר של "התקווה". לכן, היה רצוי שההימון יכלול בית נוסף שיתייחס לאזרחיה הלא יהודיים של המדינה כחלק אינטגרלי שלה, וכך יאפשר להם להרגיש שייכים, להרגיש ישראלים ממש.   

4. בחירות ושילטון

הזכות לבחור והזכות להיבחר 
מקובל שהזכות לבחור והזכות להיבחר הן זכויות דמוקרטיות בסיסיות. למרות זאת, אם לאזרח אין מחויבות, וגם לא אחריות אישית, כלפי המדינה ולחוקיה הדמוקרטיים, לא מתקבל על הדעת שאותו אזרח יהיה זכאי לממש את זכותו הדמוקרטית לבחור או להיבחר. יש מדינות דמוקרטיות שמתנות את מימוש זכויות אלה בהצהרת אמונים למדינה ולחוקיה; יש מדינות שלאחר הצרת האמונים האזרח מקבל מסמך שמעיד על כך ושבלעדיו האזרח יהיה מנוע מלהצביע בקלפי ביום הבחירות, או שיהיה מנוע מלהופיע ברשימת מועמדים לבחירות. מן הראוי שבמדינת ישראל ימומש נוהג כזה. 
בהתאם לחוק השבות, נהוג במדינת ישראל להעניק אזרחות לכל עולה חדש באופן אוטומטי בזמן שהוא מגיע ארצה. לא ייתכן שעולה חדש יקבל זכות לבחור או להיבחר מייד עם הגעו לארץ. מן הראוי שהעולה יוכל לממש את זכויות אלו לאחר זמן שהייה סביר במדינה; כלומר, לאחר זמן מספיק כדי לדעת את השפה, להבין את המערכת הפוליטית הישראלית ולהבין את מבנה המשטר הישראלי. לדעתי, חמש שנות שהייה במדינה הוא זמן סביר למודעות אזרחית כזאת.   
הצעה לשיטת בחירות ושיטת ממשל חדשות 
ידוע לכולם ששיטת הבחירות הנהוגה במדינת ישראל עד עכשיו בעייתית ביותר בגלל חוסר יכולת ההכרעה של השיטה כאשר נוצר מקרה של תיקו בין שני גושי מחנות יריבים. יש צורך בשיטה חדשה שתבטיח: (א) יכולת הקמת ממשלה בצורה חלקה ובלי כל הסחטנות ששיטת הקואליציות גורמת; (ב) יציבות שלטונית כי מרגע הקמת הממשלה לא יהיה אפשרי להפיל אותה במשך כל ארבע שנות כהונתה אם לא יהיו 80 ח"כים שיצביעו אי אמון בממשלה; (ג) מניעת שחיתות שלטונית כי הגשת כתב אישום ע"י הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה תגרום מיידית להפסקת חברות בכנסת (עם ביטול מיידי של החסינות הפרלמנטרית); (ד) הפרדה אמיתית ומוחלטת בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, דבר שהיום לא קיים בשיטת השילטון הישראלית (אני חושב שזה לא תקין ששר או ראש הממשלה יהיו בו-זמנית חברים ברשות המבצעת וגם ברשות המחוקקת – לדעתי, זה גורם לניגוד עניינים חמור).
הצעתי כדלקמן:
אני מציע שהמדינה תהיה מחולקת ל-60 מחוזות, בדומה למה שהוצע ב-"אמנה הישראלית" של המכון למחשבה ישראלית: בכל אחד מהמחוזות, האזרחים המתגוררים בו יבחרו ח"כ אחד שיהיה נציג המחוז בכנסת. 
השיטה האזורית הנ"ל, היא טובה לא רק לשיפור הדמוקרטיה הייצוגית במדינת ישראל, תוך ביזור ודמוקרטיזציה של חלוקת הכוח הפוליטי, אלא גם תאפשר לממש את רעיון חברת הברית שנדון דלעיל בהרחבה, מה שיאפשר את יצירתה של זהות ישראלית משותפת לכל אזרחי המדינה. למעשה, ב-"אמנה הישראלית" אפשר למצוא תפישה דומה מאוד למה שהרב זקס מציע בספרו.    
60 ח"כים הנותרים ייבחרו לפי רשימות מועמדים של מפלגות בדומה למתכונת הארצית הנוכחית.
אם לח"כ מסוים יש לפחות 61 המלצות מתוך 120 להתמנות לראש ממשלה, הוא מקבל את המינוי כראש ממשלה מנשיא המדינה, והממשלה החדשה תוקם על ידו בלי צורך בהקמת קואליציה כלשהי. 
אם אין מספיק המלצות לאף ח"כ שעבורו הוגשו המלצות לנשיא, הולכים לסיבוב שני של בחירות בו מתמודדים שני הח"כים שקיבלו את מספר ההמלצות הגבוהות ביותר. הח"כ שיקבל את רוב הקולות בסיבוב השני ירכיב את הממשלה בלי צורך בהקמת קואליציה כלשהי. 
הסיבוב השני לא יפגע במפת המנדטים שנקבע בסיבוב הראשון. 
ראש הממשלה הוא זה שיחליט על הרכב ממשלתו, שתהיה מורכבת מלא יותר מ-18 שרים. 
כל שר שראש הממשלה יימנה לא יוכל להיות ח"כ. אם ח"כ מתמנה לשר הוא יצטרך לעזוב את מקומו בכנסת ויוחלף ע"י מועמד ממפלגתו, שבבחירות לא הצליח להיבחר.
ברגע שח"כ שנבחר להיות ראש ממשלה נכנס לתפקידו, יחויב לעזוב את מקומו בכנסת, בדיוק כמו במקרה של ח"כ שמתמנה לשר.
בדומה למה שנהוג בארה"ב, כל שר שראש הממשלה החליט למנות יצטרך לעבור שימוע בכנסת. השימוע יתקיים בוועדה שתחום עיסוקה הוא רלוונטי לתחום עיסוקו של השר בממשלה. אם שר מסוים, שראש הממשלה מינה, לא יעבור את השימוע, ראש הממשלה יצטרך למנות מישהו אחר לתפקיד. לאחר שכל השרים יעברו את שלב השימוע שלהם בהצלחה, הממשלה תוכל לקום בפועל.
ברגע שתורכב הממשלה, ראש הממשלה וכל השרים יוצגו במליאת הכנסת ויצהירו אמונים למדינה ולחוקיה וכו' כפי שנהוג היום, אבל לא יהיה צורך בהצבעת אמון של הכנסת בממשלה החדשה.  
הממשלה תכהן במשך ארבע שנים. 
הכנסת תוכל להפיל את הממשלה רק אם 80 ח"כים יצביעו בעד הפלתה, בהצבעה חשאית.  ההצבעה המיוחדת הזאת תוכל לצאת לפועל לאחר הגשת בקשה ליו"ר הכנסת, חתומה ע"י 61 ח"כים לפחות.  
ח"כ כלשהו לא יוכל לכהן כראש ממשלה יותר משתי קדנציות (ברצף או לא). לעומת זאת, הוא יוכל לכהן כח"כ מספר לא מוגבל של פעמים.  
אם פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה יגישו כתב אישום פלילי נגד ראש הממשלה, הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו ויצטרך למצוא מחליף מתוך הח"כים של מפלגתו. החלפה זו תהיה בתוקף עד שתהיה החלטה סופית במשפטו. אם הוא ייצא זכאי, הוא יוכל לחזור לתפקידו כראש ממשלה ומחליפו יוחזר לכנסת. כנ"ל לכל שר בממשלה. 
בכל סוג אחר של תביעה משפטית נגדו, שאיננה פלילית, חסינותו תגן עליו מהעמדה לדין עד סוף כהונתו.
כל אזרח שיורשע בפלילים, ובעקבות הרשעתו יישב בכלא, לא יוכל להתמודד לבחירות לכנסת וגם לא לכל תפקיד נבחר אחר, לצמיתות. 
כל אזרח שיורשע בפלילים, ובעקבות הרשעתו יישב בכלא, לא יוכל להצביע בבחירות במשך כל התקופה שיהיה בכלא.

בהמשך אנסה לענות לשאלה איך נשמור על הצמד יהודית-דמוקרטית בלי לפרקו. 

5. דת ומדינה

המדינה היהודית כמסגרת מדינתית 
התנועה הציונית שמה למטרתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אני מפרש את זה כך: מטרתה של התנועה הציונית הייתה להקים מסגרת מדינתית שתאפשר לממש את שאיפותיו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל, כמדינת לאום אתנו-דמוקרטית וליברלית. במסמך המכונן של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, אין התייחסות לתפקידה של ההלכה היהודית במדינה. לעומת זאת, יש התייחסות לשוויון בין כלל אזרחיה ולחזון נביאי ישראל. כלומר, מגילת העצמאות קובעת בפירוש שמשמעותו של הביטוי "מדינה יהודית" היא מדינת העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו – אפשר להבין מהפסקה שציטטתי לעיל, שמה שעומד מאחורי אופייה של המדינה הוא העמיות היהודית שהיא למעשה התכונה שמאפיינת את השתייכותו של כל פרט יהודי או כל קהילה יהודית לקולקטיב היהודי בכל מקום ובכל עת, בלי קשר לאיך מפרשים את משמעותה של היהדות. כלומר, מדינת ישראל כמדינת העם היהודי חייבת לאפשר לכל יהודי ויהודייה, לכל קהילה יהודית הפועלת בה, ולכל עדה יהודית החיה בה, להביע את פרושם של היהדות תוך כיבוד השוני של פרושים אחרים, בלי לכפות את פרושם לאחרים.  
מונופול הרבנות הראשית והכפייה הדתית 
מדינת ישראל הוקמה כמבנה מדינתי שבו כל העם היהודי, על כל זרמיו והשקפותיו, יוכל לממש את שאיפותיו להגדרה עצמית בארץ מולדתו ההיסטורית, ללא כפייה של זרם כלשהו אחד על זרמים אחרים. מאז הסכם ה-"סטטוס קוו", בין דוד בן גוריון  לבין המנהיג החרדי ה-"חזון איש", משנת 1947, וחוקים שהכנסת חקקה בהמשך, הממשלות לדורותיהן הסכימו לוותר לאורתודוקסיה (על כל גווניה) בכל מה שקשור לאופי היהודי של המדינה. למעשה, הסכם זה קובע שמבחינת מדינת ישראל, הפירוש הלגיטימי היחיד של היהדות הוא הפירוש האורתודוקסי, והוא זה שלמעשה נכפה על כל האוכלוסייה במדינה, תוך התעלמות מהעובדה שהאוכלוסייה היהודית במדינה היא רב פנים ורובה אינה דתית אורתודוקסית. 
בעקבות הענקת הלגיטימיות הבלעדית לאורתודוקסיה, הכנסת העבירה  חוק שהקים מוסד ממלכתי המכונה "רבנות ראשית לישראל". הוא מוסד אורתודוקסי מובהק, שהוקם לפני הקמת המדינה על ידי גורמים אימפריאליים לא יהודיים, והחוק הנ"ל הפך אותו למוסד ממלכתי ישראלי. מוסד זה הוא ראש פירמידה של היררכיה דתית במדינה, דבר שלא היה אף פעם בקהילות ישראל לאורך הדורות. זאת עובדה שבמדינת ישראל המוסד הזה לא רלוונטי לחיי רוב העם, אבל לפי החוק הוא נכפה עליו. רק הציבור הדתי לאומי, בחלקו, רואה בו חשיבות. מן הראוי שבמדינת ישראל נחזור למה שהיה נהוג בקהילות היהודיות לאורך הדורות ועד היום, בהתאם לעקרון של "תעשה לך רב", כך שכל קהילה תהיה עצמאית ואוטונומית. לפי עיקרון זה, כל קהילה רואה את רבה, שחבריה בחרו ומינו אותו, כמנהיג הרוחני שלה; לא כך הקשר עם הרבנות הראשית, שלמעשה אינה מייצגת אף אחד מהאזרחים הפשוטים, ואף אחד לא מרגיש את הרבנים הראשיים כרבנים שלהם. בגלל חוסר הרלוונטיות של המוסד הלא יהודי הזה, מן הראוי שיוכרז על הפרדה בין האורתודוקסיה לבין המדינה היהודית, והמדינה תכיר בלגיטימיות של כל הזרמים ביהדות זמננו ובלגיטימיות של חופש דת וחופש מדת. קשורה לכל זה היא התופעה שאנחנו עדים לה בתקופה האחרונה, שמספר זוגות הולך וגדל, דתיים ולא דתיים, מסרבים להתחתן ברבנות הראשית ומחפשים מסדרי קידושין, ואלטרנטיבות אחרות שמתאימות יותר להשקפותיהם ולאורח חייהם. אם מדינת ישראל היא דמוקרטית וליברלית באמת, מן הראוי שתכיר בזכות הבסיסית של אזרחיה לבחור את סוג הנישואין שהם מרגישים שמתאים להשקפות העולם שלהם ולאורח חייהם. כמובן שדבר כזה דורש מערך נישואין ממלכתי אלטרנטיבי לרבנות הראשית – הכנסת תצטרך להעביר חוק בעניין.  

השבת

כפי שהרב אברהם יהושע השל מתאר אותה, השבת היא "ארמון בתוך הזמן" ,  כלומר, השבת היא רעיון אנושי, חברתי, יהודי ואוניברסלי, שקובע שבמשך שישה ימים האדם ינצל לטובת החיים הגשמיים שלו את כל המשאבים שבורא העולם העניק לו, אבל, יקדיש את היום השביעי לטובת החיים הרוחניים שלו עם עצמו, עם משפחתו, עם קהילתו, ועם בוראו. מן הראוי שבמדינה יהודית ליום השבת יהיה מעמד מיוחד שיאפשר לכל אחד, לכל משפחה, ולכל קהילה, לממש את יעודה הרוחנית של השבת, לכל אחד לפי דרכו. יש כאלה שהשבת שלהם מתבטאת בהתאם למסורת ולהלכה. יש כאלה שהשבת שלהם מתבטאת בטיולים משפחתיים או קבוצתיים בשמורות טבע, בחופים, וכו'. יש כאלה שהשבת שלהם מתבטאת בפעילויות תרבותיות המתאימות לרוח השבת (מוזאונים, הרצאות, שיעורי פרשת השבוע, וכו'). יש כאלה שהשבת שלהם מתבטאת בכל מיני פעילויות שלטעמי לא מתאימות לרוח השבתית (משחקי כדור-רגל, ביקור במרכזי קניות שפתוחים בשבת, וכו'). מן הראוי שהמדינה תאפשר ותעודד את שמירת ועונג השבת, בהתאם לריבוי ההשקפות ואורחות החיים של אזרחיה. 
איך יהיה אפשר לשמור על האופי המיוחד של השבת למרות השוני העמוק בין האוכלוסיות השונות? ברוב מדינות העולם הדמוקרטי ליברלי, יש יומיים של חופש שבועי (שבת ויום ראשון). במדינות סקנדינביה הצליחו לקצר את שבוע העבודה לחמישה (אפילו לארבעה) ימים בלי שזה יבוא על חשבון רווחי העסקים וגם לא על חשבון שכר העובדים; לכן, אין שום סיבה שבישראל לא נוכל ליישם את זה. אם בישראל יהיו יומיים של חופש שבועי, אין שום סיבה שפעילויות שפוגעות ברוח השבתית, לרבות משחקי כדור-רגל ופעילויות עסקיות למיניהן, יועברו ליום ראשון. היתרון של דבר כזה הוא שכל האוכלוסייה תוכל להנות מהיעוד הרוחני של השבת. סידור כזה יבטיח לכל העובדים שבתות ללא עבודה, שיוכלו להקדישן לעצמם, למשפחותיהם, ולקהילותיהם. סידור כזה יוסיף שלווה רוחנית לכולם. 
בעיית הניידות בשבת 
איך ניתן לפתור אותה? לפני הסכם ה-"סטטוס קוו" בין דוד בן-גוריון וה-"חזון איש", בעיר חיפה היה מותר להפעיל תחבורה ציבורית מצומצמת בשבת. ההסכם הנ"ל הוא מעין צילום מצב של מה שהיה בהתחלת שנות קיומה של המדינה. אם בחיפה הייתה תחבורה ציבורית בשבת, היא מותרת ונשאר כך עד היום הזה. במקומות אחרים לא הייתה, לכן, היא אסורה עד היום. זה דבר לא מתקבל על הדעת שמדינת ישראל נוהגת לפי צילום מצב של התחלת שנות קיומה. אם היום מותרת בחיפה תחבורה ציבורית במתכונת מצומצמת, אין שום סיבה שזה לא יהיה הכלל בייתר המקומות במדינה. מי ששומר שבת על פי ההלכה, ממילא לא ייסע בשום אופן בשבת. למה שהשבת תהפוך לעונש למי שלא שומרים עליה? כמובן שהמסורת הישראלית היפה שמקובלת על כולם, של יום כיפורים לגמרי שקט ורגוע, חייבת להמשיך להתקיים. 
הכשרות 
הכשרות היא התרבות והמסורת הקולינרית של העם היהודי על כל קהילותיו ועדותיו המגוונות. בגלל ערכה התרבותי של הכשרות, מן הראוי שבמדינת היהודים, למאכלים כשרים תהיה עדיפות. למרות שבעניין הכשרות החוק מעניק לרבנות הראשית מונופול, קיימים הכשרים נוספים, ברובם חרדיים, שלא מכירים בתקפות ההכשר של הרבנות הראשית וגם לא מכירים בתקפות של הכשרים חרדיים מתחרים. ממשלת "השינוי" ניסתה לבצע שינוי במערך הכשרות אבל הממשלה הנוכחית החזירה את המצב לקדמותו. לפי כתבה שפורסמה באתר ynet, ב-30/09/2021, ריבוי ההכשרים מוסיף עלויות מיותרות למחירים של כ-88% ממוצרי המזון. מצב זה לא מתקבל על הדעת. 

הצעה לשינוי במערך הכשרות
מן הראוי שכל לקוח ישלם עבור הכשר אחד, או השגחה אחת, בלבד. 
אני מציע את המנגנון הבא על מנת לממש את הנ"ל: 
הקמת רשות ממלכתית לכשרות 
על מנת לפקח על מימוש מערך הכשרות המוצע, חייבת לקום רשות ממלכתית לכשרות, לא פוליטית,  שתפרסם רשימת הכשרים שמאושרים על ידה. 
חותמת/חותמות כשרות
על גבי כל מוצר תהיינה מודפסות חותמת כשרות אחת או יותר, אבל הלקוח יוכל לבחור עבור איזה מהן הוא ישלם. כל יצרן יבחר הכשר מסוים מתוך הרשימה הנ"ל, שמבחינתו הוא ברירת המחדל של כשרות מוצריו. מתוך אותה רשימה, היצרן יוכל להוסיף הכשרים כלשהם אחרים ולכלול את החותמות שלהם על גבי מוצרי המזון שלו.
מחיר המוצר ללקוח
מחיר המוצר ללקוח יהיה מורכב משני חלקים: המחיר הבסיסי של המוצר ועלות ההכשר. בזמן התשלום, הלקוח יוכל לבחור בהכשר (ברירת המחדל או אחר) שעבורו הוא ירצה לשלם, ורק עליו הוא ישלם. 
כלומר, סך המחיר שהלקוח ישלם עבור מוצר מזון כלשהו יהיה המחיר הבסיסי + עלות הכשר אחד ויחיד שהוא יבחר.
יתרונות השיטה המוצעת
היא מבטיחה שכל מוצר מזון יהיה כשר (לפי ההכשר ברירת מחדל שהיצרן בחר). 
היא מבטיחה שכל לקוח ישלם אותו מחיר בסיסי + עלות ההכשר היחיד שהוא יבחר.
היא מבטיחה תחרות חופשית בין ההכשרים השונים המקובלים על רשות הכשרות, כי הלקוח הוא זה שבוחר את ההכשר שעבורו הוא משלם.
הכשרות ככפייה דתית?
יש לא מעט יהודים ישראלים שבשבילם אין ערך לכשרות. הם יכולים לטעון, ובמידת מה של צדק, שזה לא הוגן שהם ישלמו עבור תוספת (הכשר הכשרות) שבשבילם אין לה ערך - מבחינתם זאת כפייה דתית. במקרה כזה, ובמסגרת השיטה שאני מציע כאן, אפשר שהלקוח לא ישלם עבור תוספת הכשר הכשרות למרות שהמוצר כשר (נזכור שהיצרן מחויב להוציא לשוק מוצרים כשרים). 
סידור כזה הוא בר יישום בתנאי שהלקוחות יהיו מספיק ישרים, הגונים ודוברי אמת. כלומר, שרק אלו שבאמת לא חשוב להם מהכשרות לא ישלמו עבורה.
כשרות במוסדות ציבוריים
במוסדות ציבוריים למיניהם (בתי חולים, בסיסים צבאיים, מוסדות אקדמיים, וכו') המזון חייב להיות כשר. הסיבה ברורה – אלו הם מקומות שנגישים לכל הציבור ולא ייתכן שמישהו לא יוכל לאכול שם כי האוכל לא כשר. לכן, כל מוסד ציבורי יחויב לבצע מכרז על מנת לבחור את ההכשר המוסדי שלו מבין רשימת ההכשרים המאושרים על ידי הרשות הממלכתית לכשרות. 
ככלל, כל המזון שיסופק על ידי המוסד הציבורי באופן ישיר, או על ידי זכיינים למיניהם שפועלים בתוך מתחם המוסד הציבורי, יהיה צריך להיות כשר בהתאם להכשר שזכה במכרז. פועל יוצא מזה יהיה שכל מי שמשרת במוסד הציבורי, מקבל שירות, או מבקר, יוכל להיות בטוח שהמזון המסופק בתוך המוסד הציבורי הוא כשר.  
למרות כל הנ"ל, לא מתקבל על הדעת שמישהו לא יוכל להכניס אוכל שהכין בביתו כי המטבח אצלו לא כשר או בספק לא כשר, או אוכל שקנה מחוץ למוסד הציבורי וכשרותו לא ברורה. 
לכן, איך מאפשרים הכנסת אוכל מבחוץ, טרף או בספק טרף? 

בית חולים

מאושפזים
נניח שחולה שמאושפז בבית החולים נוהג לשמור כשרות מהודרת יותר מכשרות בית החולים ומבקש שיספקו לו אוכל כשר בהתאם להכשר המהודר יותר. במקרה זה אין שום סיבה לסרב לבקשתו כי האוכל שהוא מבקש הוא לא פחות כשר מהאוכל של בית החולים. ברור שמקורו של אותו אוכל יהיה חיצוני לבית החולים אבל יצטרך לקבל את אישורו של משגיח הכשרות של בית החולים.
נניח שחולה שמאושפז בבית החולים לא נוהג לשמור כשרות ומבקש לקבל אוכל מהסוג שהוא נוהג או אוהב לאכול, אפילו אם סוג האוכל המבוקש טרף ממש. ברור שהאופי של אוכל כזה מתנגש עם אופי האוכל הכשר המוגש בבית החולים, כולל הכלים שמסופקים לחולים ביחד עם האוכל על ידי בית החולים. על מנת לשמור על האופי הכשר של בית החולים וגם להיענות לבקשת החולה, כל מחלקה בבית החולים תקצה חדר שיהיה מיועד במיוחד לחולים שיבקשו לאכול ארוחות לא כשרות במקום הארוחות הכשרות הרגילות שבית החולים מספק לרוב רובם מהחולים. חדר זה יכיל מעין פינת אוכל קטנה, מיקרוגל, מכונת קפה, קומקום חשמאלי, ומקרר קטן. בית החולים יהיה מוכן להכניס אוכל לא כשר אם התנאים הבאים יתקיימו: 
בזמן הכנסתו לבית החולים, האוכל הזה יהיה חייב להיות בחמגשית עטופה הרמטית. 
הכלים שילוו את האוכל הזה יהיו חייבים להיות כלים חד-פעמיים בלבד. 
רק בחדר שיועד לכך, יהיה מותר להכניס ולאכול את האוכל הלא כשר שהחולה ביקש לקבל.
בסוף הארוחה, החולה יכניס את כל מה יישאר לתוך שקית אשפה, יסגור אותה היטב ותזרוק אותה לפח האשפה שאנשי בית החולים ישימו בחדר הנ"ל.   
מבקרי מאושפזים
אם מבקרי מאושפזים מביאים לחולה אוכל מחוץ לבית החולים, אפשר לזהות שני מקרים:
אם המבקר מביא אוכל ממקור חיצוני לבית החולים אבל כשר, החולה וגם המבקר יוכלו לאכול אותו בחדר של החולה או בכל מקום אחר בבית החולים. 
אם המבקר מביא אוכל מהבית או ממקור לא כשר, החולה וגם המבקר יוכלו לאכול אותו בהתאם לאותם כללים שתוארו למעלה. 
אנשי צוות
נהוג בבתי חולים שבכל מחלקה יש חדר-מטבחון המיועד לצוות המחלקה. כעיקרון, חדר זה כשר. על מנת לאפשר הכנסת אוכל שאיש צוות מביא מהבית או ממקור אחר, אפשר לזהות שני מקרים:
אם איש צוות מביא אוכל ממקור חיצוני לבית החולים אבל כשר, הוא יוכל לאכול אותו בחדר-מטבחון הנ"ל.  
אם איש הצוות מביא אוכל מהבית או ממקור לא כשר, 
איש הצוות יוכל לאכול את האוכל בחדר המיועד לאוכל לא כשר שהתייחסתי למעלה ובהתאם לאותם כללים שתוארו למעלה. 
אפשרות שניה: בחדר-מטבחון הנ"ל תהיה פינה מיועדת לאוכל לא כשר ובפינה הזאת ואיש הצוות יוכל לאכול את אוכל הלא כשר. לאחר סיום הארוחה, איש הצוות יכניס את כל מה שיישאר לתוך שקית אשפה, יסגור אותה היטב ותזרוק אותה לפח האשפה המתאים לאוכל לא כשר. 
בסיס צבאי, מוסד אקדמי, בית ספר, מתנ”ס
לכל המוסדות הציבוריים האלה, אפשר להתאים את התפישה שתוארה באופן מפורט למקרה של בית חולים. 

הצעה לשיטה אלטרנטיבית של כשרות במדינה 

הרשות הממלכתית לכשרות תחייב כל יצרן מזון כשר בישראל לבחור הכשר אחד מתוך רשימת ההכשרים הבסיסיים שמאושרים על ידה, ויצטרך לשלם עבור השגחת כשרות בסיסית זו ועל גבי כל מוצר תהיה מודפסת חותמת כשרות שמעידה על ביצוע ההשגחה הזאת. עלותה של ההשגחה הבסיסית הזאת תהיה חלק אינטגרלי של מחיר המוצר לצרכן. אם ללקוח מסוים הכשרות הבסיסית הזאת לא מספיק כשרה בשבילו, הלקוח יוכל לבחור הכשר נוסף מבין רשימת הכשרים שגם הם בוצעו אצל יצרן המוצר אבל עלותם לא נוספה למחיר המוצר לצרכן. עבור הכשר נוסף כזה הלקוח יידרש לשלם תוספת למחיר הבסיסי שמכיל בתוכו את עלות הכשרות הבסיסית. 
השיטה האלטרנטיבית הזאת גם מתחשבת ביהודים ישראלים שבשבילם אין ערך לכשרות ולא מוכנים לשלם עבורה. במקרה זה, מה שמוצע כאן הוא שבזמן התשלום בקופה, הלקוח יוכל לבקש החזר כספי עבור עלות הכשר הכשרות הבסיסית.
לשיטה אלטרנטיבית זו יש היתרונות הבאים: 
היא מבטיחה שכל מוצר מזון יהיה כשר (לפי השגחת ההכשר הבסיסי שהיצרן בחר). 
היא מבטיחה שכל לקוח ישלם אותו מחיר בסיסי הכולל עלות ההכשר הבסיסי (הלקוח יצטרך לשלם תוספת מחיר עבור העלות של ההכשר הנוסף שאולי הוא יבחר).
היא מבטיחה תחרות חופשית בין ההכשרים השונים המקובלים על רשות הכשרות, ברמת ההכשר הבסיסי שהיצרן משלם עבורו בזמן היצור וגם ברמת ההכשר הנוסף שהלקוח בוחר ושעבורו הוא משלם תוספת מחיר מתאימה. 
 
הצעה לכשרות של מוצרי מזון מיובאים

כל מוצר מזון כשר מיובא עובר השגחת כשרות מקומית מהמקום בו מוצר המזון מיוצר (למשל, מותג ההכשר האמריקאי OU). כל מה שנאמר בשיטה האלטרנטיבית דלעיל, מתאים למקרה הזה. פשוט, נסתכל על ההכשרים המקומיים של מוצרי המזון הכשר המיובא ככשרות הבסיסית שעליה מתייחסת השיטה האלטרנטיבית. אם יהיה לקוח שהכשר מקומי מסוים לא מספיק כשר בשבילו, הוא יצטרך לבחור הכשר המתאים לו, מתוך רשימת ההכשרים של הרשות הממלכתית לכשרות ולשלם תוספת מחיר עבור אותו הכשר נוסף. כל זה בתנאי שבמקום היצור בוצע גם ההכשר הנוסף הזה. 
 
מקומות בילוי שפתוחים בשבת וסוגיית הכשרות 
יש מקומות בילוי שפתוחים בשבת ומציעים אוכל ללקוחותיהם. הרבנות הראשית לא מעניקה תעודת כשרות למקומות אלה בגלל חילול שבת. אני מניח שבין הלקוחות שמגיעים בשבת למקומות הבילוי האלה, יש מי שרוצים לאכול כשר. מן הראוי שמקומות הבילוי שפתוחים בשבת אבל כעקרון המטבח שלהם כשר, יוכלו לקבל סוג מיוחד של אישור כשרות מהסוג שהרב אהרון ליבוביץ נוהג להעניק במסגרת מרכז ליב"ה, שנקרא "השגחה פרטית – כשרות קהילתית". לשומרי כשרות אדוקים, אישור כזה לא יהיה מקובל. לעומתם, אנשים אחרים, שחשוב להם מהכשרות אבל מבלים במקומות שפתוחים בשבת, אישור כזה יהיה מספיק טוב בשבילם. חייבים ליישם הסדר כזה. גם במקרה הזה, אם יש לקוח שלא מעוניין לשלם על ההשגחת הכשרות, צריך למצוא דרך דומה למה שתיארתי למעלה.    

  
נישואין וגירושין 

לפי החוק הישראלי, לרבנות הראשית יש מונופול בענייני נישואין וגירושין. אחוזים לא מבוטלים של האוכלוסייה היהודית במדינה רואים את זה, ובצדק, ככפיה דתית. לפי החוק הקיים, חופות שנעשות בתוך מדינת ישראל על ידי מסדרי קידושין לא מאושרים על ידי הרבנות הראשית (רבנים קונסרבטיבים, רבנים רפורמים, ואחרים), לא תקפות. זוגות שמעוניינים להינשא באמצעות מסדר קידושין שאינו מטעם הרבנות הראשית נאלצים להינשא בחו"ל בנישואין אזרחיים ולאחר מכן להירשם במשרד הפנים. אחרים משיגים מעמד של ידועים בציבור. אחרים, פשוט מאוד, חיים ביחד כמשפחה לכל דבר, בלי להיות נישואין באופן רשמי. זה מצב לא תקין ולא מתאים למדינה דמוקרטית ליברלית. למצב הזה אני רואה פתרון כדלקמן:
הכנסת תעביר חוק נישואין אזרחיים ("ברית זוגיות"); (ב) במסגרת החוק הנ"ל תקום רשות ממלכתית לרישום נישואין אזרחיים; (ג) כל זוג יצטרך להירשם ברשות הנישואין; (ד) אם זוג מחליט להינשא בדרך נוספת לנישואין האזרחיים (דתי אורתודוקסי, לא אורתודוקסי, או כל דרך אחרת שהזוג יבחר), הוא יצטרך לדווח על כך לרשות הנישואין, והנישואין ייכנסו לתוקף מייד אחרי קיום הטכס שהזוג יבחר. 
אם זוג מחליט להתגרש, והשיטה המוצעת לנישואין תאומץ על ידי הכנסת, הזוג יצטרך לפנות לערכאה שבמסגרתה התקיימה החתונה. 
גיור 
לפי החוק ישראלי, לרבנות הראשית יש מונופול בענייני גיור. אם הכנסת תעביר חוק שיבטל את המונופול של הרבנות הראשית בכל מה שקשור לדת ומדינה, ותכיר בלגיטימיות של כל הזרמים הדתיים ביהדות זמננו, גם המונופול על הגיור יבוטל וכעקרון, גיורים שמבוצעים על ידי בתי דין של כל זרם דתי יהודי מוכר, יוכר רשמית על ידי המדינה. 
מבחינת גיורים, איחוד העם היהודי חשוב ביותר, בארץ וגם בחו"ל. לכן, היה טוב ומועיל לחברה הישראלית, וגם לעם היהודי בעולם,  שהזרמים הדתיים השונים ישתפו פעולה בהקמת בתי דין משותפים לגיור, בדומה לבית דין כזה שפעל במשך זמן מסוים בעיר Denver שבמדינת Colorado, שבארה"ב. לפני שנים היה ניסיון לעשות דבר דומה בישראל, אבל הניסיון לא צלח. חשוב לציין שהיה פסק דין של בג"צ שהכיר בגיורים לא אורתודוקסים שבוצעו בחו"ל במסגרת קהילות מוכרות. 

סוציאל דמוקרטיה

ה-"מודל הסקנדינבי" והצעה לאמצו בישראל
החזון שלי, מבחינה חברתית-כלכלית, הוא שמדינת ישראל תהיה סוציאל דמוקרטיה, בנוסף להיותה דמוקרטיה ליברלית, תוך אימוץ ה-"מודל הסקנדינבי"  ששם במרכז את האדם, ולא רק את ההון. כל זה, ללא ביטול היוזמה הפרטית שמאפיינת כלכלה דינמית ופורצת דרך. 
כדוגמה של היבט אחד של התפישה הסוציאל-דמוקרטית, ברצוני להציע הצעה כדלקמן: 
הצעה לניהול מחדש של הקרקע כמנוף לדיור בר השגה 
הקרקע הוא מסממני הריבונות של כל מדינה. ככזה, הוא משאב שחייב להיות שייך למדינה, לכלל האומה, ולא לגורם פרטי כלשהו. הגורם הממלכתי הממונה במדינת ישראל על המשאב הלאומי הזה, הוא רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). בעקבות התפיסה הנאו-ליבראלית השולטת במדינה שנות דור, הרמ"י מוכר זכויות חכירת קרקעות מדינה למגורין,  לכל המרבה במכיר, בהתאם למכרזים שהוא מפרסם לציבור.  
בהצעה שבהמשך, ברצוני להציע שיטה שתאפשר, מצד אחד, להוזיל בצורה משמעותית ביותר את עלות הדיור לכלל אזרחי המדינה, ומצד שני, תאפשר להוסיף משאבים כספיים לתחומים החברתיים (חינוך, בריאות ורווחה) שהמדינה חייבת לספק באופן שווה לכל אזרחיה.
קרקעות, דיור, ואיך לנהל אותם
תהיה הפרדה חד-משמעית בין הבית לבין הקרקע עליו הוא עומד. הבית יהיה שייך למי שקונה אותו, והקרקע שבעל הבית מקבל בחכירה ושעליו הבית נבנה, ימשיך להיות שייך למדינה.
בעל הבית ישלם לרמ"י דמי שכירות חודשיים על חכירת הקרקע עליו נבנה הבית שלו. מובן מאליו שאם מדובר בבית משותף, בעל  דירה באותו בית משותף ישלם דמי שכירות חכירת הקרקע פרופורציוניים לשטח הדירה שלו.
בלי קשר למיקום הגיאוגרפי של הקרקע הנידון, דמי שכירות חכירת הקרקע ייקבעו יחסית להכנסה הכוללת של המשפחה, שהיא בעלת הבית או הדירה.
אם בעל הבית משכיר את ביתו למישהו אחר, דמי שכירות חכירת הקרקע ישולמו על ידי בעל הבית ולא על ידי השוכר.
מכיוון שזכות החכירה על הקרקע לא נמכרת אלא מושכרת, רמ"י  יקצה קרקעות לבניה לפי קריטריונים של תחרות אדריכלית, הנדסית וקריטריונים נוספים של זכויות למיניהן בדומה למה שנהוג כיום. בנוסף לזה, בדומה למה שנהוג היום, רמ"י תהיה אחראית לכל ההיבטים התכנוניים, הסביבתיים וכו', לרווחת כל הדיירים שבמתחם שבו ייבנה הבית. 
קבלן שיזכה בקרקע לבניה, ישלם את דמי שכירות חכירת הקרקע עד רגע מכירת הבית שהוא יבנה על אותו קרקע. מהרגע שהבית נמכר, והוא בבעלות הקונה, הקונה יהיה  זה שיהיה אחראי לתשלום דמי שכירות חכירת הקרקע.
אם למישהו יש בית שעומד על קרקע פרטית, בעל הבית יוכל להעביר אותו ליורשיו, והקרקע ימשיך להיות בבעלות פרטית של אותה משפחה. ברגע שאותו בעל בית ירצה למכור את ביתו, הקרקע שעליו עומד הבית יחזור לבעליו הטבעיים, למדינה. רמ"י יעריך את ערכו של אותו קרקע וישלם למוכר עבורו; מובן מאליו שלבעל הבית תעמוד הזכות להביא הערכה משלו לאותו קרקע וינהל משא ומתן עם רמ"י בקשר למכיר שרמ"י ישלם עבורו. קונה הבית ישלם רק על הבית ולא על הקרקע. כבר נאמר דלעיל שמהרגע שבעלות הבית עוברת לקונה, הוא יהיה חייב  לשלם את דמי שכירות חכירת הקרקע.
ניהול כספי דמי שכירות חכירת הקרקע
כל הכספים שרמ"י תיגבה מדמי שכירות חכירת  הקרקע שבעלי הבתים/הדירות ישלמו כל חודש, ישמשו כתוספת לתקציבי החזקת והשבחת מתחם המגורין, כולל תקציבי חינוך, בריאות, והרווחה לכל תושבי המתחם. לצורך חלוקה שוויונית וצודקת של המשאבים הכספיים האלה, תוקם ועדה מקצועית מתאימה. בדיוני אותה הועדה, ישתתפו נציגים של תושבי מתחם המגורין, נציגי ארגונים חברתיים למיניהם, נציגי  ארגונים הפועלים בתחום החינוך (במיוחד חינוך לא פורמלי), התרבות, הרווחה (ארגונים של ה-"מגזר השלישי" למיניהם, וכו'). 
משמעות מעשית, לטובת הציבור 
היום, מה שקבלן חייב לשלם לרמ"י הוא מרכיב משמעותי וכבד ביותר במחיר שהצרכן חייב לשלם עבור הבית שאותו קבלן בונה בשבילו. ברגע שהקרקע, והבית העומד עליו, יהיו שתי ישויות נפרדות לחלוטין, והקרקע לא ישפיע על מחיר הבית, המחיר שהקונה ישלם יהיה מבוסס על עלות הבניה בלבד, ללא קשר לקרקע. כך ייווצר מצב שהדיור יהפוך בהחלט לבר השגה בגלל ירידה משמעותית של העלויות שנובעות מהקרקע. בכל זאת, כוחות השוק (הביקוש וההיצע) במקומות השונים של המדינה, ימשיכו להשפיע על מחירי הדיור.
ברגע ששכירות חכירת  הקרקע  יהיה תלוי בהכנסה השנתית הכוללת של המשפחה  בעלת הבית העומד על אותו קרקע, ולא יהיה תלוי בכוחות השוק, חלוקת השימוש במשאב הלאומי הזה תהיה הרבה יותר צודקת ושוויונית מהמצב הנוכחי.
כל מה שהוצע לעיל לא מתיימר להיות הפתרון לכל בעיות הדיור אבל יכולה להיות בהחלט דרך לדיור בר השגה לכל אזרחי המדינה.
כפועל יוצא מן הניהול מחדש של קרקעות ודיור שהוצע דלעיל, א) יהיה אפשר להוסיף משאבים כספיים לתחומים החברתיים המקומיים  (חינוך, תרבות ורווחה ברמת השכונות למיניהן) שכעקרון המדינה (או השלטון המקומי)  חייבת לספק באופן שווה לכל אזרחיה, ו-ב) הרמ"י תהפוך לגוף ניהולי ממלכתי בלבד. כל זה יוסיף לרווחתם של כל האזרחים. 

הישראליות המאחדת

על מנת להגיע לזהות ישראלית מאחדת, חייבים לנסות לענות לשאלות רפלקטיביות חשובות ביותר שנוגעות לשכבות זהות שביחד מרכיבות את הזהויות של כל אחד מאיתנו - הפרטית, המשפחתית, הקהילתית, הכלל ישראלית. בתפילת שחרית של כל יום, וגם בתפילות  של יום כיפור, ניתן למצוא שאלות רפלקטיביות מהסוג הזה שמעודדות במתפללים רפלקציה על זהותם: "מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו, ...". 
שאלות זהות ברמה הפרטית, המשפחתית והקהילתית 
ברצוני לדון בשאלה בסיסית ביותר שאני מאמין שמעסיקה לא מעט מאיתנו: מה מאפיין את הזהות שלנו כשייכים לדור של יהודים שנולדנו בהתחלת החצי השני של המאה ה-20, חלק ילידי הארץ וחלק ילידי חו"ל שעלינו לארץ בשלבים שונים של חיינו? זה נשמע מאוד אישי אבל כל אחד מאיתנו מייצג  מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר של יהודים (אנחנו, הורינו, או סבינו) שהיגרו למדינת ישראל מכל מיני מקומות ותרבויות שונות, לפני הקמתה של המדינה או אחריה.
ניתן לזהות שני תת-נושאים שביחד מרכיבים את הנושא שהשאלה הנ"ל מתייחסת אליו: מה אנחנו? ומהיכן באנו? על מנת לנתח את שני תת-הנושאים הנ"ל והקשר העמוק שביניהם, אני אשתמש בגישה של הפילוסוף הספרדי הדגול, מהחצי הראשון של המאה ה-XX, José Ortega y Gasset, על זהותו ומהות חייו של כל אדם באשר הוא אדם.
אני מקווה שהניתוח הנ"ל יביא אותנו להתבוננות פנימה, לתוך תוכנו, באופן אישי (אולי גם משפחתי, קהילתי, מגזרי-עדתי) בקשר למשמעות הזהות שלנו, כאן ועכשיו, במדינת ישראל.
לפי  Ortega y Gasset, החיים של כל אחד הם רצף של רגעים בזמן שבכל אחד מהם ה-"אני" של האדם הבודד נמצא באינטראקציה עם ה-"circunstancia" שלו, שהיא כל מה שאינו ה-"אני", כל מה שמסביב ל-"אני", לאורך הזמן. כלומר, זה ה-"עולם" שה-"אני" שקוע בו בכל רגע נתון של חייו. ה-"circunstancia" של האדם, משתנה באופן מתמיד ומשפיע על חייו באופן אינדיבידואלי ומצטבר, לאורך זמן. ה-"circunstancia" של האדם היא משהו מצטבר כי שום דבר לא נמחק ממנה - העבר האישי של כל אחד ביחד עם העולם שברגע הזה האדם שקוע בתוכו, מרכיבים ביחד את ה-"circunstancia" הנוכחית שלו. זה מביא את Ortega y Gasset למסקנה שלמרות שהאדם חי בתוך חברה, החיים של כל אחד הם "בדידות רדיקלית", כי אין שני אנשים בעלי אותה "circunstancia", אותה חוויה קיומית. Ortega y Gasset מתמצת את התפישה שלו בקשר לחיי האדם עם המשפט (בתרגום חופשי): "זהותי היא אני וה-circunstancia שלי – אם אני לא מציל אותה, אני לא מציל את עצמי" .  
בעקבות התפישה של Ortega y Gasset בקשר למהות החיים, השאלה המתבקשת היא: מה היא ה-"circunstancia", ה-"עולם" החיצוני לנו, שאנחנו שקועים בו באופן הדרגתי לאורך החיים ושביחד עם ה-"אני" מרכיבים את הזהות שלנו? ה-" circunstancia" המתהווה באופן הדרגתי במשך הזמן היא למעשה החוויה הקיומית של החיים שלי. בגלל זה, Ortega y Gasset אומר לנו שכל רגע בחיים שלנו הוא איזה "עכשיו" נקודתי שכל העבר המצטבר שלנו הוא חלק ממנו. העבר שלנו הוא חלק אינטגרלי של ה-"circunstancia" הנוכחית, וכל ההחלטות שאנחנו לוקחים בהווה, לקראת המשך חיינו בעתיד, מושפעות מהעבר האישי המצטבר מהלידה ועד עכשיו.
הגורמים שבהדרגה הרכיבו ומרכיבים את ה-"circunstancia" שלנו, הם: (א) ההיבטים הגיאוגרפיים והחומריים של המקום שבו נולדנו וגדלנו, ומקומות אחרים שבהם אנחנו חיים במשך חיינו; (ב) השפה והתרבות של המקום שבו נולדנו וגדלנו, ומקומות אחרים שבהם אנחנו חיים במשך חיינו; (ג) השפה והתרבות של המשפחה ושל הקהילה (או הקהילות) שלתוכן נולדנו ומתפתחים במשך חיינו; (ד) הדעות והאמונות ששני הדורות שקודמים לנו (ההורים והסבים שלנו, וכל ההיסטוריה התרבותית של משפחתנו הרבה דורות אחורה) תרמו ותורמים לעולם הסובב לנו; (ה) הדעות והאמונות המקובלות והרווחות בתקופה ההיסטורית שבה אנחנו חיים; (ו) וכו'. 
החצי הראשון של המאה ה-20 היה תקופה גדושה באירועים שהשפיעו עמוקות על החיים של כל אלה שנולדו אחריו, כמונו. אירועים אלה קרו במקביל במשך התקופה הקשה הזאת של ההיסטוריה העולמית, של ההיסטוריה היהודית, של ההיסטוריה של המשפחות שלנו, וכו': (א) אירועים מדעיים וטכנולוגיים שהשפיעו ושינו את העולם ואת אורחות חייה של האנושות; (ב) אירועים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים שהשפיעו ושינו את העולם; (ג) אירועים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים שהשפיעו ושינו את המקום בו נולדנו; (ד) השקפות עולם יהודיות שהופיעו ושינו את העם היהודי; (ד) אירועים היסטוריים שהשפיעו ושינו את העם היהודי, במיוחד השואה והקמת מדינת ישראל. 
הדור שלנו מופיע בעולם שאחרי כל האירועים והשינויים המאוד משמעותיים הנ"ל, ברמה העולמית, ברמה המקומית של מקומות מגוריהם של יהודים ברחבי העולם, וברמת העם היהודי כולו. כל זה, ביחד עם הסביבה המשפחתית והקהילתית, שלתוכה נזרקנו לעולם עם לידתנו, מרכיבים את ה-"circunstancia" של חיינו.
אנסה לזהות את ה-“circunstancia” של חיי עד היום הזה, שבאינטראקציה עם ה-"אני" שלי מרכיבים את הזהות שלי, שלמעשה היא מקרה פרטי של דור שלם. ובכן:
נולדתי באורוגואי לתוך משפחה של מהגרים אשכנזים ממזרח אירופה. אבי נולד בליטה בשנת 1919 בשטעטל בשם "ז'זמר" שבאיזור קובנו. אמי נולדה בפולין בשנת 1925 בעיר באזור וורשה. אמי הגיע כילדה לאורוגואי, בשנת 1929 עם הוריה ושני אחיה. אבי הגיע לאורוגואי בשנת 1932 עם הוריו ושבעה אחיו ואחיותיו; השפה שדיברו בבתיהם הייתה היידיש והתרבות היהודית שהביאו איתם הייתה זאת שהייתה מקובלת אצלם בליטה ובפולין. מגיל מאוד צעיר, אבי היה פעיל בארגונים ציוניים למיניהם. לא מעט מחבריו עלו לארץ מהקמת המדינה והלאה. לי יש אחות שחיה עד היום באורוגואי עם משפחתה. אמי נפטרה ממחלת הסרטן. עד אז המרכיב העיקרי של ה-"circunstancia" שלי היה מבוסס על שילוב של התרבות היהודית האשכנזית שחוויתי בבית הוריי, התרבות האורוגואית שחוויתי בסביבה האורוגואית בה כולנו היינו חלק ממנה. לאחר מות אמי, אבי התחתן שנית. אשתו השנייה, שהפכה לאימה שנייה בשבילנו, נולדה באורוגואי להורים ספרדיים דוברי לעדינו שהגיעו לאורוגואי מטורקיה, מרוקו, וארץ ישראל; התרבות שלה היא התרבות היהודית הספרדית, על כל הביטיה. התרבות והמסורות הספרדיות השתלבו בהדרגה ב-"circunstancia" שלי, והוסיפו תוכן חדש לזהות שכבר הייתה לי. מאז ועד עלייתי ארצה, ה-"circunstancia" שלי הייתה התמזגות של המרכיב האשכנזי, המרכיב הספרדי, המרכיב האורוגואי. בבית שבו נולדתי וגדלתי, חווינו בצורה מאוד חזקה את שילוב התרבויות הזה על כל היבטיו (אוכל, מסורות, פולקלור, מוזיקה, חזנות, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, וכו'). הבית שבו נולדתי וגדלתי לא היה דתי – אבי תפש את היהדות כתרבות של העם היהודי, תרבות שהיא המעיין של הזהות שלנו כיהודים, ושההיבט הדתי-הלכתי הוא חלק מהמעיין התרבותי הענקי הזה. אני חייתי באורוגואי, תוך הרגשה שאני בו-זמנית אשכנזי, ספרדי, ואורוגואי. החינוך היהודי-ציוני שהוענק לנו במערכת החינוך היהודית באורוגואי הביא אותי לפעילות בלא מעט תנועות נוער ציוניות, במיוחד בבני עקיבה. החינוך היהודי-ציוני שקיבלתי הוסיף נדבך נוסף ל--"circunstancia" שלי – המרכיב הציוני של זהותי. עשר השנים של הדיקטטורה הצבאית באורוגואי, משנת 1973 עד 1983, הפכו גם הן לנדבך נוסף של ה-"circunstancia" שלי – בעקבות 10 שנות הדיקטטורה אני הפנמתי באופן העמוק ביותר את החשיבות העליונה של חופש הביטוי, זכויות האדם, ושוויון של כולם בלי שום הבדל; כל אלה ערכים דמוקרטיים ויהודיים שלא היו קיימים במשך 10 השנים החשוכות של ההיסטוריה של אורוגואי. בגיל 27 עליתי ארצה כביטוי של האידאל היהודי-ציוני שחוויתי כל חיי בבית הוריי ובכל המסגרות היהודיות שבהן פעלתי. באתי לישראל עם כוונתי העמוקה להרגיש חלק אינטגרלי של המדינה החדשה שלי. הכוונה העמוקה הזאת הביאה אותי להפנים לתוכי את התרבות הישראלית על כל היבטיה (אוכל, מוזיקה, ספרות, וכו'). כלומר, גם החוויה שלי בתוך הסביבה הישראלית הפכה גם היא לנדבך נוסף של ה-“circunstancia” שלי. עכשיו, שאני גם ישראלי, ה-"circunstancia" המצטברת שלי היא השילוב של המרכיב האשכנזי-ספרדי, המרכיב האורוגואי, המרכיב הציוני והמרכיב הישראלי. בנוסף לארבעת המרכיבים הנ"ל, יש עוד היבט שהוא גם חלק מה-"circunstancia" שלי, השקפת עולם שירשתי מאבי ז"ל - המושג היהודי של אנושיות, שהרב אברהם יהושע השל מדגיש במיוחד: כל אחד ואחת מאיתנו בני אדם שווים ("Human Being") כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים; כלומר, העובדה שאני יהודי לא אומרת שאני יותר או פחות מכל בן אדם אחר. אבל, על פי השל, לא כל אחד הוא בעל אנושיות, מה שהוא מכנה "Being Human", שמשמעותה לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" - להתנהג במוסריות, להיות מודע שהאחר שונה ממני ושאני מרגיש ומקבל את השוני הזה (הרב יונתן זקס הקדיש ספר על כיבוד השוני), ולהיות מוכן להעניק לאחר את כל מה שביכולתי. על פי השל, מ-Being Human נובע שלאדם יש מטרה בחיים ושהאחרים זקוקים לו. ה-Being Human בא לידי ביטוי גם במחשבה של א. ד. גורדון שמלמד אותנו שמה שמאפיין את האדם היא הנוכחות שלו בעולם, הנוכחות שלו בקשר לאחר, בקשר למשפחתו, ובקשר לחברה בה הוא חי. על פי גורדון, אם נוכחותו של אדם לא מורגשת אצל האחרים, אם נוכחותו לא משפיעה באחרים, זה כאילו הוא לא חי. ה-Being Human שלי נובע מהזהות היהודית שלי. באופן דומה לאמירתו המפורסמת של Rene Descartes, שאמר "אם אני חושב סימן שאני קיים" ("cogito ergo sum"), אני אומר "אם אני יהודי .
סימן שאני אנושי". כלומר, הפרטיקולריזם הוא הבסיס של האוניברסליזם שלי. השילוב של השקפתי האוניברסלית והשקפתי הפרטיקולרית, גורם לי להרגיש, באופן העמוק ביותר, את כל היהודים (אשכנזים, ספרדים, חילונים, אורתודוקסיים, קונסרבטיביים, רפורמיים, וכו'), בישראל ובגולה, כחלק ממני. אותו שילוב גם גרם לי להרגיש חלק מהאנושות כולה ולכבד כל אדם באשר הוא אדם, כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. 
באותה מידה שההגירה הבלתי פוסקת של היהודים במשך ההיסטוריה, יצרו שכבות של "circunstancia" אצל כל פרט יהודי ואצל כל קהילה יהודית, ההגירות השונות של שני הדורות שקדמו לי במשפחה, ואני עצמי, גרמו להיווצרותן של שכבות של "circunstancia" שקבעו את הבסיס הזהותי שממנו אני בא. ביחד עם האינטראקציה עם ה-"אני" שלי, נקבעה הזהות הפרטית שלי, נקבע מה שאני.   
מכל מה שאמרתי דלעיל אפשר להבין שה-"circunstancia" של כל אחד מאיתנו היא מבנה היררכי רב-שכבתי אחד ויחיד של חוויות אישיות תוצאה של יחסי הגומלין בין ה-"אני" לבין ה-"עולם" שסביבו. ה-"circunstancia" של כל אחד מאיתנו מכילה בתוכה שכבת "circunstancia" משפחתית משותפת לכל מי ששייכים לאותה משפחה, וזאת תוצאה של חוויות משותפות ייחודיות לאותה משפחה, מה שגורם לזהות משפחתית ייחודית ושונה מאלו של משפחות אחרות. בנוסף לזה, ה-"circunstancia" של כל משפחה מכילה בתוכה שכבת "circunstancia" קהילתית ייחודית משותפת לכל המשפחות השייכות לאותה קהילה (מגזר או עדה) ושונה מאלו של קהילות אחרות. ניתן להפעיל גישה דומה כדי לנסות לתאר זהות אשית או קבוצתית שקשורה למפלגה פוליטית כלשהי או שקשורה למועדון ספורט כלשהו, וכו'.  
שאלות זהות ברמת החברה בכללותה, ברמת הישראליות המאחדת 
מן הראוי שלכל פרט, משפחה, קהילה, מגזר, עדה, מפלגה, מועדון ספורט, וכו', תהיה שכבת "circunstancia" משותפת לכולם, המאחדת את כולם, והיא זאת שברמת החברה כולה – ברמת הישראליות. במצב הנוכחי, שכבת "circunstancia" משותפת כנ"ל, כמעט ולא קיימת בחברה הישראלית. החברה הישראלית מתפקדת באופן דומה למה שהרב יונתן זקס מכנה "מודל המלון"; כל הדיירים במלון גרים בחדרים נפרדים, ונהנים ממגוון שירותים שהמלון חייב לספק לכל הדיירים תמורת תשלום; כל דייר במלון חי את חייו ללא קשר עם אף אחד מהדיירים האחרים. במצב הנוכחי, החברה הישראלית היא מעין מלון שבו הפרטים המשתייכים לאותו מגזר חיים את חייהם כמעט ללא קשר עם אף מגזר אחר; בנוסף למובן מאליו, שלכל מגזר יש זהות משלו תוצאה של "circunstancia" משלו, שונה מאלה של המגזרים האחרים, ברוב המקרים לכל מגזר יש שכונות משלו, ערים משלו, שפה משלו, מערכת חינוך משלו, התייחסות משלו למדינה ולאופייה, למוסדותיה ולחוקיה, התייחסות משלו לצבא, וכו'.  כלומר, היום במדינת ישראל כמעט ואין רמת זהות לאומית ישראלית מאחדת ומשותפת לכולם. רק בעתות חרום, כמו זאת שאנחנו חווים מאז ה-7/10/2023, הנבדלות הנ"ל נשברה זמן מסוים וזכינו  לסולידריות ואחדות שלא היו קודם. 
על מנת לדון בשאלה איך לגרום להיווצרות של זהות ברמת הישראליות, אני אשתמש בגישתו של הרב יונתן זקס בקשר לבניה, ביחד, של הבית המשותף, שהיא החברה שלנו, למרות השוני ברמות ה-"circunstancia" השונות, שמטבע הדברים מושכות לזהויות מגזריות נפרדות ונבדלות. בהקשר זה אני אתייחס בהמשך גם לגישה של המכון למחשבה ישראלית, שאני רואה בה לא מעט נקודות מפגש עם הגישה של הרב זקס. 
הרב זקס מבדיל בין "אמנה חברתית" לבין "ברית חברתית". הוא אומר לנו ש-"ברית חברתית יוצרת חברה. אמנה חברתית יוצרת מדינה”. לדעתו של הרב זקס, בשונה מאמנה או חוזה, המבוססים על אינטרסים, בריתות מבוססות על זהות. הן הופכות 'אני' רבים ל-"אנחנו" קיבוצי. "בחוזה חשוב ששני הצדדים יצאו נשכרים. בברית חשוב ששני הצדדים ייתנו מעצמם. ... הזירה האמיתית של החסד הקולקטיבי טמונה בתוכנו, באותו "אנחנו-יחד" המכונה בפינו חברה, ולא מדינה."
הרב זקס ממשיך ואומר לנו שההבדל בין חוזה לברית הוא "בין מה שאנשים עושים מפני שהממשלה החליטה על כך לבין מה שהם עושים מתוך תחושה של מחויבות משותפת ... ממשלות מנהלות מדינות. אנו, העם, בונים חברה". 
לדעתו של הרב זקס, 
"ענייניה של האמנה החברתית הם כוח ודרך הטיפול בו בתוך מסגרת פוליטית, השלטון, חוקים ואכיפתם, והשימוש בכוח אכיפה פוטנציאלי". 
"ענייניה של הברית החברתית הם האופן שבו בני אדם חיים יחד למרות המחלוקות, דו-קיום, מחויבות מוסרית, ערכים משותפים ואידיאלים הדוחפים לפעול יחד למען טובת הכלל, כגון צדק, חמלה, כבוד אנושי, רווחה, היחסים בין מעסיק לעובד, חלוקה צודקת של האושר, והכללת חסרי כוח – האלמנה, היתום, הגר. האמנה החברתית אינה נוגעת לסוגיות האלה". 
לפי הרב זקס, הברית החברתית היא "הדרך החזקה ביותר שבאמצעותה ניתן ליצור זהות אזרחית מאחדת". למעשה מדובר בשכבת "circunstancia" קולקטיבית של אוכלוסייה רב גונית, מורכבת מקבוצות ממקומות מוצא שונים, דתות, מנהגים ואידיאלים שונים, שנוצרת בלי הפעלת כוח כפייה פוליטי שיגרום להם לוותר על זהותם. שכבת ה-"circunstancia" הקולקטיבית הזאת מבטאת זהות קולטיבית המבוססת על זיכרון קולקטיבי שנוצר כתוצאה של העברת סיפור (או נרטיב) משותף מדור לדור, סיפור מאחד בעל תכלית מוסרית ואידאלים מוסריים (כבוד האדם, החירות והשוויון), שהוא חלק מהותי של חייו וזהותו של כל אינדיבידואל כאזרח של אומה שחיה במרחב מסוים ובזמן מסוים תוך כיבוד השוני שבכל אדם. זה חשוב שנהיה מודעים לעובדה ש-"ללא זיכרון אין זהות, וללא זהות אנו נסחפים בים המקריות ללא מצפן, מפה או יעד". 
הרב זקס אומר לנו ש-"איננו אזרחים בזכות השתייכותנו לגזע זה או אחר או לזרם דתי זה או אחר. אנחנו חלק מסיפור, סיפור שהחל אצל אלה שקדמו לנו. הם הפקידו בידינו את המשימה לכתוב את הפרק הבא באופן שיעשה צדק עם מה שקרה לפנינו וישמור לו אמונים ... בלי להחליף את דתנו ובלי לשנות את צבע עורנו, אנחנו יכולים ללמוד סיפור חדש וללמדו לילדינו". 
הרב זקס ממשיך ואומר לנו ש-"פוליטיקת הברית היא מעצם הגדרתה פוליטיקה של אחריאות. היא נוצרת באמצעות מעשה של התחייבות. אנשים שמקבלים על עצמם לחיות לאורו של קוד מוסרי, לקיים חזון מוסרי וליצור חברה שתתבסס על צדק, חמלה, וכיבוד האדם", דבר "שאיננו עושר או כוח". 
הרב זקס ממשיך ואומר שחברת ברית תוכל לקום כאשר נפסיק "לחלק את האנושות לשליטים ולנשלטים, למפקדים ולמצייתים. זו התחייבות מוסרית קולקטיבית מצד "אנו, העם". העם כולו, העשירים, העניים, החלשים, החזקים, בעלי הכוח וחסרי הכוח כאחד. ... פוליטיקת הברית היא ביטוי לחיוניותה של האחריות האנושית – אחריות אישית, הדדית, דו-צדדית, קולקטיבית. ... חברה של אנשים חופשיים שבה כל אדם מתייחס בכבוד ללא עוררין אל כל האחרים, אנשים שהצטרפו זה אל זה מתוך חירות להתחייב לפעול יחד ליצירת עולם צודק של חסד וחמלה. זוהי המשימה שלנו. אלוהים לא יעשה זאת בשבילנו ...  אנחנו כולנו, יחדיו, יוצרים את החברה. ... חברה שבה כולם נושאים בנטל, שבה כולם מופקדים על המצפון הקולקטיבי." 
הרב זקס ממשיך ואומר "ברית היא דמוקרטיזציה של האחריות. ... ברית היא הדרך שבה אנו יוצרים זהות באמצעות שיתוף פעולה ואחריות קיבוצית. זו אינה לאומיות אתנית. אין חשיבות לגזע, צבע, מקום מוצא או וותק. זו אינה לאומיות מבוססת דת, קהילה אמונית. הזהות תלויה בעשייה, לא באמונה. זו צורה של לאומיות אזרחית המבוססת על השתתפות בפרויקט הלאומי ועל ראיית החברה כעבודה בהתהוות". 
חברת הברית כאמצעי מעשי ליצירת זהות ישראלית מאחדת 
הקמת חברת ברית (א) תהיה תלויה ביצירת מערכת יחסי אמון בתוך המשפחה, בתוך הקהילה ובחברה כולה, (ב) תהיה תלויה בקבלת אחריות זה על זה וזה כלפי זה ולהיות מוכנים לשותפות גורל בין כולם, (ג) תהיה תלויה במודעותנו שזכויותיו של האחר הן באחריותנו, (ד) תהיה תלויה במוכנות של מרכיבי החברה השונים להיות שותפים לבניית משהו יחד, כל אחד לפי יכולתו ותרומתו. שיתוף הפעולה בין בני קבוצות שונות באוכלוסייה לצורך בניית פרויקט משותף, תאפשר שבירת חוסר ההכרות האישית, המשפחתית,  הקהילתית ועוד, מה שיגרום לביטול דעות קדומות וחשדנות, וליצירת יחסי אמון וכבוד הדדי, התחייבות, ואחריות הדדית  בין הצדדים. זה יגרום לכל אחד להרגיש שייכות והשתייכות למשהו משותף שהחווייה המשותפת למימושו ישתלב בשכבת "circunstancia" משותפת לכל המעורבים בבנייתו, מה שיביא ליצירת שכבת זהות משותפת בין כולם – שכבת הזהות הישראלית. כלומר, זהות מאוחדת ללא אחידות, זהות מאוחדת מתוך השוני הקיים בחברה. 
באופן הדרגתי, זה יוכל להביא ליותר פתיחות ולביטול פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח הציבורי בשנים האחרונות, מה שיאפשר שיח בין בעלי דעות מנוגדות בנושאים שנויים במחלוקת, תוך כיבוד הדעות של האחרים.  
הרב זקס אומר לנו ש-"עוצמתו ותקפותו של וויכוח בתוך תרבות הם מדד לחוסנה הרוחני. ... מופרך להתעקש על אחידות ... אי אפשר שכל חלק בבניין יהיה בצורה אחת ויחידה". הרב זקס ממשיך ואומר לנו "אפשר ליצור זהות לאומית מתרומותיהן של תרבויות רבות ושל אמונות דתיות רבות. חשובה העובדה שאנו בונים יחד משהו שאיש מאיתנו אינו יכול ליצור לבד." 
חברת ברית תצמח משינוי מהותי במערכת החינוך הישראלית 
כרגע בחברה הישראלית, לכל מגזר יש מערכת חינוך משלו נבדלת לחלוטין מכל מגזר אחר, מה שגורם להיווצרות של חברה בנויה על פי מה שהרב זקס מכנה "מודל המלון"; כלומר, במגזרים השונים ילדים גדלים ללא מגע או היכרות עם ילדים של אף מגזר אחר. מגיל צעיר שבירת "מודל המלון" של מערכת החינוך הישראלית היא תנאי הכרחי להיווצרות של חברת ברית שתאפשר את צמיחתה של שכבת "circunstancia" משותפת בנוסף לשכבה המגזרית – זהות ישראלית מאוחדת מתוך השוני הקיים בחברה. 
התפישה החינוכית של בית הספר "קשת" בירושלים היא ניסיון חלקי לממש, ברמת בית הספר, את רעיון חברת הברית שעליו דנתי בהרחבה דלעיל, בעקבות הגותו של הרב יונתן זקס. לעניות דעתי, התפישה החינוכית של "קשת" הוכיחה את עצמה כניסיון לחנך את הדור הצעיר לחברת ברית וכך לשבור את מודל המלון שעליו בנויה החברה הישראלית – מגיל הגן, ילדים ממשפחות השייכות למגזרים שונים (דתי וחילוני), משולבים באותן כיתות. למרות שבלימודים הקשורים ליהדות הילדים נרשמים למסלולים נפרדים בהתאם לתכנית הלימודים הממלכתי דתי והממלכתי (חילוני), ביתר שעות הלימוד, שכוללות כמובן את כל לימודי ה-"ליבה", כל הכיתה לומדת יחד. 
גם התפישה החינוכית של בית הספר ה-"דו לשוני" בירושלים ובמקומות אחרים במדינה, היא ניסיון חלקי לממש, ברמת בית הספר, את רעיון חברת הברית.

סוגיית השלום הישראלי-פלסטיני

חברת ברית כמנוף ליצירת תנאים לשלום ישראלי-פלסטיני 
למרות הסבל, המוות וההרס שחווינו מאז ה-7/10/2023, החזון שלנו לא יכול להיות ספרטה, אלא, חזון של שלום וגם של ביטחון. במקורות שלנו חזון השלום האולטימטיבי הוא זה של הנביא מיכה, שאומר לנו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה: וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד':ג'-ד') שקשור, קשר אדוק, עם קדושת החיים, כפי שכתוב בספר דברים ל':י"ט "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". זה החזון של עם ישראל לדורותיו ואליו חייבים לחתור. 
תפישת חברת הברית של הרב יונתן זקס חיונית, לדעתי, להשגת שלום בין ישראל והעם הפלסטיני. שלב מקדים להשגת שלום בין שני העמים הוא ששני הצדדים יהיו במצב של שלום פנימי, במצב של חברת ברית. 
חתימת הסכם שלום בין מנהיגי שני הצדדים לא מספיק. תנאי הכרחי לשלום בין שני העמים הוא ששני הצדדים יכירו אחד את השני ויפתחו אמון הדדי. כך יהיו מסוגלים לכבד אחד את השוני שבאחר ולהסתכל אחד על השני בגובה עיניים, כבני אדם, ולא כאויבים שנואים בחייבים לחסל. כל זה למרות השוני שב-"circunstancia" ובנרטיבים של שניהם. כל אחד יבוא למפגש ביניהם עם הנרטיב הזהותי שלו, אבל חייבים לבוא עם כוונה ליצור נרטיב משותף של שלום מבוסס על ההתחייבות ההדדית לקחת אחריות על עתיד הדורות הבאים של שני הצדדים. הנרטיב המשותף הזה חייב להיות הבסיס לחינוך לשלום של הדור הצעיר של שני הצדדים. רק ברוח כזאת שני הצדדים יוכלו להחליט ביחד על פתיחת דף חדש בהיסטוריה של שניהם. רק ברוח של הכרה ואמון הדדי, שני הצדדים יוכלו לוותר על חלקים של ארץ ישראל/פלסטין השלמה של כל אחד ולהעדיף את קדושת החיים על קדושת האדמה. רק כך  שני הצדדים יוכלו להיפרד גיאוגרפית, כל אחד בשטח שלו, בהסכמה. רק כך יוכלו שני העמים לחיות אחד לצד השני, בשכנות טובה ובשיתוף פעולה. 

סיכום

במסמך זה פרשתי לפניכם את חזוני למדינת ישראל יהודית-דמוקרטית ודמוקרטית יהודית, מבוססת בו-זמנית על שורשיה התרבותיים היהודיים ועל עקרונות הסוציאל דמוקרטיה ליברלית. 
דנתי במאפיינים של יהדות (עם-תורה-ארץ) ואיך הם באים לידי ביטוי בתגובות היהודיות השונות למודרנה, שהציונות היא אחת מהן, ואיך הן השפיעו ומשפיעות במדינה הרב תרבותית שבה אנחנו חיים. אני התייחסתי לכמה מהבעיות המהותיות ביותר לקיומה ועתידה של החברה הישראלית, ואיך אני מציע לפתור אותן על מנת להוביל את החברה למה שהרב יונתן זקס מכנה "חברת ברית", שתביא למצב טוב יותר ושפוי יותר, כלפי פנים וגם כלפי חוץ.