"גורלה של ירושלים", מכתבה של תושבת ירושלים, לשעבר.

כשאני מציגה את עצמי ואומרת שאני גרה בהרצליה, אני אף פעם לא מתאפקת ותמיד מוסיפה "ירושלמית במקור". אולי כי ירושלמים הם טיפוס, אולי בזכות גאוות היחידה ואולי בגלל שהיא כל כך שונה מהרצליה ואני לא רוצה שיכניסו אותי ל"מגירה" הלא נכונה.
את המקור הזה שלי עזבתי לפני יותר מ22 שנה.

המשפחה של אבא שלי ירושלמים כולם וסבא שלי זכרונו לברכה, היה אחד מבוניה הגדולים של העיר. גרנו בבתים שהוא בנה. את הדירה ב'בית וגן' עזבנו כשהייתי בת 4. בזמנו 'בית וגן' היתה אולי מסורתית ולא יותר. היום היא כבר חרדית לחלוטין והכביש הראשי בה סגור לתנועה בשבת.
עברנו לבית בקריית משה, זו היתה שכונה מעורבת בין חילוניים לבין מסורתיים ודתיים כיפות סרוגות. החלק שבו אנחנו גרנו היה חילוני יותר. את כיתות א'-ג' למדתי בבית ספר משה שרת אשר היה ממש מול הבית שלי ויכולתי לשמוע מהבית את הצלצול. כשהייתי חולה הייתי מדברת עם החברות מהחלון בחדרי שהיה מול החצר שנהגנו לשחק בה. אבל במעבר לכיתה ד' הודיעו לנו שמסבים את בית הספר לבית ספר לבנות דתיות ואותנו מגלים לשכונה שכנה-בית הכרם אשר היתה חילונית מובהקת. המעבר לא היה קל, בשנה הראשונה הרגשנו מסיגי גבול, זרים שהם נאלצו להכיל. מאז, כל מרכז החיים שלי היה בבית הכרם ולכן כשאני נשאלת היכן גדלתי בירושלים אני מגמגמת בין קריית משה, השכונה שבה היה לי "מחנה" בגינה מול הבית, שכונה שבה גרו כל חברות ילדותי, היכן ששוכן מדיצ'י האגדי שבו קניתי אין ספור סנדוויצ'ים בגטים מעולים וגם בביתי היום כריך עם חומוס, סלט כרוב אדום, טונה וחמוצים נקרא סנדוויץ מדיצ'י, לבין בית הכרם ששם למדתי את כל שאר שנות הלימוד שלי בבתי ספר, שם הייתי בצופים, שם בכיכר דניה נפגשנו כל כיפור, בכיכר דניה גם היתה הנשיקה הראשונה שלי וכמובן המוסד הקולינרי שבח שבו סיימנו כמעט כל פעולת צופים.
כך או כך היום כבר שתיהן שונות מאד ממה שהן בזיכרוני. קריית משה דתית לחלוטין. אני די בטוחה שאבא שלי הוא החילוני היחיד שעוד גר שם וזה עניין של זמן עד שגם שם כבר לא יהיה ניתן לנסוע בשבת.
ובית הכרם.....לפני כמה שנים טובות בביקור בירושלים עם אישי היקר שאינו ירושלמי, נסענו בבית הכרם ברחוב הארזים ומשפחות דתיות התהלכו להן בכביש כאילו היה זה יום כיפור ובעלי בתמימות שאל "גם בית הכרם זו שכונה דתית?" זר לא יבין אבל השאלה הזו היתה עבורי כמו סכין בבטן. כי בייתי כבר לא בייתי, מראות וצלילי השכונה שגדלתי בה כבר אחרים ושונים.
אין ספק שלירושלים יש קסם של קדושה וזה חלק בלתי נפרד ממה שעושה אותה כל כך מיוחדת. זכורים לי במיוחד הבקרים בכותל. אחרי הצבא עבדתי שם באבטחה, ובשעות השחר כאשר מתפללים יהודים מגיעים לתפילת שחרית, המואזין ממסגד אל אקצה נשמע למרחקים וברקע מצלצלים פעמוני הכנסיות, יש אנרגיה מטריפה באוויר. זה רגע שאפילו חילונית גמורה כמוני לא יכלה להישאר אדישה לו. ירושלים יחידה ומיוחדת וטוב שכך, רק חבל שבמקום להיות מקום שמכיל באהבה ובכבוד את כל הפסיפס האנושי וההיסטוריה העשירה, מקום שבו יש מקום לחול, להיותה בירה של מדינה המתיימרת להיות מערבית בשנות האלפיים לבין קדושה ומטען היסטורי מיוחד במינו, היא הפכה להיות ענייה ומוזנחת כזו שמהרבה בחינות נראת מאחורי הרי החושך. 

כשעזבתי את ירושלים בגיל 22 לטובת לימודי תואר ראשון במרכז, עוד האמנתי שאחזור, אך 50 ק"מ צפון מערבה גיליתי שהייתי צפרדע מתבשלת במים הולכים ומתחממים ובכלל לא שמתי לב לכך. רק מחוץ לסיר יכולתי להבחין בכך והבנתי איזו דריסת רגל גסה ומשתלטת יש לחרדים והדתיים בירושלים הבירה של כולנו. 

מאז זה רק ממשיך, גם קריית יובל שבזמני להערכתי לא גר שם אף דתי, הפכה עם השנים לדתית ואף חרדית. לפני כמה שנים הגעתי עם ילדיי למפלצת המפורסמת, זו עם שלושה לשונות מגלשה אבל הלכנו מהר כי היו שם בחורים חרדים שנתנו לנו להרגיש שלא בנוח. שיא השיאים היה לפני כחמש שנים כאשר אני וילדיי יחד עם אבא שלי רצינו לבקר בשכונה שבה הוא גדל בבית ישראל. בילדותו זו היתה שכונה מעורבת בין מסורתיים לבין דתיים כיפות סרוגות וכולם חיו יחד ברעות וכבוד הדדי. כבר הרבה שנים שזו שכונה חרדית מאד. הגענו בחול המועד סוכות, הרחובות היו ריקים אז מצאנו חנייה מהר, היה די חורפי אז היינו לבושים היטב כולל מעילים. אבי יצא ראשון מהרכב מרוגש מאד להראות לנו סוף סוף את בית ילדותו והסביבה שבה גדל אחרי שנים ששמענו סיפורים, אבל ברגע שאני יצאתי מהרכב, עוד לפני שילדיי הספיקו לצאת, גבר חרדי שעבר מולי ירק לעברי!! אבא שלי כל כך נבהל והחליט לוותר על הסיור הרגלי. שכונת בית ישראל מסוכנת מידי עבורנו.
 

• כשאני שומעת שעסקים שפתוחים בשבת בהרצליה, אחת הערים החילוניות ביותר, חוטפים אלימות מאיימת -

• שהבת שלי מוזמנת לערב הפרשת חלה בצופים בהנחייה של רבנית - אני כבר חרדה ממש! (פעילות עצמאית של בנות שכב"ג)